הרב חנוך וקסמן

ויותר יעקב לבדו

הרב חנוך וקסמן

הקשיים בהבנת סיפור המאבק

בלילה לפני פגישתו עם עשיו, מתמודד יעקב עם אורח מסתורי:

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּו, ֹוַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. (כב:כב-כו)

פצוע אך לא מובס, יעקב מסרב לשחרר את הזר עד שיקבל את ברכתו (לב:כז). הלה, בתגובה, קורא לו ישראל, "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל" (לב:כח-כט). בהתבסס על דברים אלו יעקב מסיק שלא היה זה אדם רגיל; הוא קורא למקום פניאל כי הוא סבור שהוא נפגש עם הקב"ה או מישהו מטעמו, ובמילותיו של יעקב עצמו: "כי ראיתי אלקים פנים אל פנים ותנצל נפשי" (לב:לא).

הסיפור מלא קשיים כרימון: מיהו התוקף המסתורי? אם הוא מלאך בשליחות ה' - מדוע הוא נשלח? מהי משמעות הפציעה, הברכה ושינוי השם? אנו עומדים במקומו של יעקב בקריאתנו את הסיפור, אנו גם מתמתודדים עם דבר לא מובן ומיסתורי.

  

השינוי בתכניותיו של יעקב

דבריו של הרשב"ם נותנים לנו מפתח ראשוני להבנת הסיפור בשלמותו. הרשב"ם סבור שסיפורנו מקביל לסיפור הבריחה של דוד מבנו, אבשלום (שמואל ב', יז:כא-כד). בשני הסיפורים הגיבורים קמים באישון ליל ומעבירים את המחנה שלהם לעברו השני של הירדן. פעלים משורש ע.ב.ר מופיעים שלוש פעמים בשני הסיפורים, והמעברים מתרחשים, כפי שמראה הרשב"ם, בערך באותו מקום, באזור מחניים; זהו המקום האחרון שיעקב היה בו, והמקום בו דוד עובר את הנהר. הרשב"ם מסיק ששני הסיפורים מתארים התחמקות ובריחה: כפי שדוד בורח מבנו, עצמו ובשרו, כך גם יעקב בורח מעשיו אחיו, כלומר משמעות ההקבלה היא כי יעקב מנסה להתחמק מעשיו.

נוכל לבסס יותר את הרעיון של רשב"ם אם נקרא את הסיפור על רקע הקשרו. בתחילת פרשת וישלח, יעקב מכין את עצמו לפגישה עם עשיו בעזרת דורון, תפילה ומלחמה. הוא מחלק את מחנהו לשתי מחנות, מתפלל לעזרת ה', ומיד לאחר ירידת הערב ואחרי שהוא משכיב את הבהמות והילדים לישון, הוא מכין מנחה לעשיו (לב:יד) ושולח אותה בידי עבדיו; בשלב הזה יעקב הולך לישון.

אולם, מייד לאחר שאנו קוראים כי יעקב הלך לישון, התורה מדווחת לנו כי הוא ער לחלוטין וכי הוא עובר את היבוק:

וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו, וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה הַהוּא בַּמַּחֲנֶה. וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא, וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו, וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל, וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ. (לב:כב כד)

סביר להניח כי לא מדובר כאן בהכנה חדשה לפגישה עם עשיו, שהרי יעקב כבר עשה את כל הדרוש לפגישה (לא:ח-ט), אך בניגוד בולט לפיצול המחנה, יעקב מאחד אותו מחדש ומתחיל לנוע בסדר תנועה. השינוי ההופכי מתוכניות הקודמות מובלט על ידי תיאור הקימה בלילה, כניגוד ללינה בפסוק הקודם, לאחר סיום ההכנות; יעקב כנראה נמלך בדעתו ברגע האחרון. משהו קרה במהלך הלילה; משהו יצר אצל יעקב את הדחף לברוח בחסות החשכה.

  

הסיבה לשליחת המלאך

רשב"ם סבור, באופן הגיוני למדי, כי המלאך נשלח על מנת למנוע מיעקב מלברוח. מסקנה זו היא די ברורה: המלאך תופס את יעקב ברגע האחרון, אחרי שכל המחנה כבר עבר; הם נאבקים בבוץ (רש"י, ראב"ע לב:כב), על מנת שיעקב לא יוכל לברוח; כאשר המלאך רואה שיעקב מתגבר, הוא "נוגע" בירכו של יעקב וכך גורם לו, כנראה, לנקע שימנע ממנו להיעלם אל תוך הלילה.

אם כן, סיפור המאבק הוא סיפור של נסיון בריחה שלא צלח; יעקב היסס ברגע האחרון, וה' שלח את המלאך כדי להכריח את יעקב לפגוש את עשיו. פציעתו של יעקב מנעה ממנו לברוח, והצליעה היא ראיה לעונשו על חוסר הציות שהפגין. אולם, ישנן עדיין כמה שאלות שנשארו פתוחות: מהי משמעות הברכה ושינוי השם? מדוע ה' דורש מיעקב מלכתחילה לפגוש את עשיו? למה לא לאפשר ליעקב להיעלם בשקט?

  

רצונו האמיתי של יעקב

ניתן להבין כי ה' הוא בעצם בבחינת תנא דמסייע לרצונו האמיתי של יעקב, שהרי יעקב בעצמו, על ידי שליחת המלאכים (לב:ד-ז), מנסה ליזום את הפגישה עם עשיו מבלי סייעתא דשמיא. כלומר, למרות שה' מעוניין בקיום הפגישה, כפי שהרשב"ם סבור, הוא רק חיזק את כוונותיו המקוריות של יעקב.

השאלה הנשאלת היא, אם כן, מדוע יעקב מנסה לפגוש את עשיו מלכתחילה. ייתכן שהכנת המנחה תוכל לספק לנו את התשובה. בהוראות לשליחיו, יעקב אומר כך:

וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ, כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו, אוּלַי יִשָּׂא פָנָי. (לב:כא)

החיבור של המנחה עם רצון לכפרה מעלים אסוציאציה לעולם של ריצוי וכפרה על חטא. יעקב, מסתבר, מבקש סליחה, כדי לשכך את זעמו של עשיו. המשך דבריו של יעקב מחזקים את הרושם הזה. יעקב מבקש שעשיו "ישא פניו", וזהו ביטוי מובהק של כפרה: כאשר מנחתו של קין לא מתקבלת, פניו נופלות, וה' מבטיח לו, בהתכוונו לפניו הנפולות, כי "אם תיטיב - שאת" (ד:ו); יעקב מבקש מעשיו את מה שקין לא זכה לקבל: נשיאת פנים, קשר מחודש ופיוס. יעקב גם מדבר על "ראית פניו" של עשיו, ומשמעות ראיית פנים היא מצוות הראיה ברגל והאיסור 'לראות את פני האדון ריקם' (שמות כג:יז, לד:כ); כפי שבני ישראל צריכים לעלות למקדש ה' כדי לראות את פניו, להתכפר ולתת לו מנחות - כך מתנהג יעקב ביחס לעשיו.

יעקב מעוניין, אפוא, להבהיר לעשיו כי מעמדו הוא של עני בפתח, של עבד שעיניו תלויות באדונו. הוא מעוניין לשכך את זעמו של עשיו וליצור עמו מערכת יחסים חדשה; הוא מעוניין בכפרה. אפשר להרחיק לכת יותר מכך, ולטעון כי המוטיבציה של יעקב באה לידי ביטוי לא רק בשליחת המנחות, אלא גם בעצם יצירת הקשר עם עשיו מלכתחילה.

 

יחסים הפוכים של עבדות ואדנות

יעקב מעמיד את עצמו בעמדת "העבד" ואת עשיו בעמדת "האדון". הביטויים "אח", "אדון" ו"עבד" מופיעים בפרשיית המפגש לא פחות משמונה פעמים כל אחד, והם מהות הסיפור כולו: מערכת יחסים של עבד ואדון בין שני אחים. בהתאם לכך, בפגישה עצמה יעקב משתחווה לעשיו שבע פעמים, ומורה גם לנשיו וילדיו לעשות כן (לג:ו-ז)

איך עומדים הדברים הללו ביחס לברכות שנתן יצחק ליעקב, בחשבו כי הוא עשיו?

יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים. הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ. (כז:כט)

אנו יכולים לומר במידה רבה של וודאות שיש כאן היפוך של הברכות. עשיו היה אמור להשתחוות, אך במקום זאת יעקב משתחווה לו, כלומר עשיו הוא האדון. בסופו של דבר תכנונו של יצחק יוצא לפועל – אבל גם תכנונו של יעקב; הוא יצר קשר עם אחיו כדי לביים את הטקס וכדי להחזיר לו את הברכות שהוא גנב, על מנת שיכופר לו.

 

אחיזת עיניים נוספת?

המהלך המתואר כאן אינו חדש, וחלק גדול מפרשני המקרא הראשונים (אבן עזרא, רמב"ן, אברבנל) שם לב אליו אך לא רצה - או לא היה יכול - לגזור את המסקנות המתבקשות. הרמב"ן, למשל, הבחין בכך שיעקב מנסה להתנהג "כאילו" הוא אינו הבכור ו"כאילו" הוא מנסה להתפייס עם עשיו, אך הוא מדגיש כי אין זו אלא העמדת פנים, הנובעת מפחד זעמו של עשיו.

על פי גישה זו, עשיו מרומה כאן בפעם השלישית על ידי יעקב: יעקב "קנה" את בכורתו וגנב את ברכותיו של עשיו - ועכשיו הוא מהתל בו על ידי יצירה של אשליית כפרה. טענה זו היא בעייתית, משום שהיא עדות שאי אתה יכול להזימה: על פי הרמב"ן יש לקרוא את כל הפרשה כשיקוף של האשלייה שיעקב מנסה ליצור, ולא כתיאור אובייקטיבי של המתרחש; על כן, הפרשייה מבטאת רק את מה שיעקב רוצה שעשיו יחשוב, ולא את מה שהתרחש באמת.

 

חרטתו האמיתית של יעקב

למרות זאת, אני סבור כי אין מדובר כאן ברמאות מצידו של יעקב. כפי שהראינו, הנמכת הקומה של משפחת יעקב ממשיכה גם לאחר שעשיו ויעקב הראו סימני ידידות זה לזה. עשיו חיבק את יעקב ונישק לו, ויעקב בתגובה לכך בכה; זהו כנראה בכי של הקלה, שנבע מן ההבנה כי עשיו לא מתכוון לפגוע בו, אך למרות זאת הוא המשיך בהיפוך הברכות. אם משמעות התרפסותו של יעקב היא אחיזת עיניים בלבד, שנועדה לרכך את זעמו של עשיו, אין טעם עוד להמשיך אותה אחרי שהובטח שלומו של יעקב. כמו כן, בנקודה זו, לאחר העלמות האיום על יעקב, מתרחשת שיחה חשובה בין עשיו לבין יעקב. יעקב ממשיך לפנות אל עשיו בגוף שלישי ובלשון "אדון" ומפציר בו לקחת את המנחה, אך עשיו משיב כי "יש לי רב, אחי" (לג:ט). עשיו מתכוון בסך הכל לומר שיש לו ממון רב, אך אנו, הקוראים, שומעים בדבריו גם הדים לנבואה שניתנה לרבקה "ורב יעבוד צעיר" (כה:כג), ומשמעות הדברים היא כי עשיו הוא אכן רבו ואדונו של יעקב; השיחה הזו מאבדת מחשיבותה אם היא נובעת רק מפחד ושקר. בנוסף לכך, יעקב לא מוכן לקבל סירוב מצידו של עשיו, ולמעשה הוא פחות או יותר מתחנן מעשיו שיקבל את מנחתו (לג:י), משווה את ראיית פניו לראיית פני אלקים, ומבקש את סליחתו (שם); זו האחרונה מתוארת במונח "ריצוי", השאול מעולם הפולחן והקרבן (למשל ויקרא א:ג). האם כל זה הוא שקר? לא נראה לי; אני סבור שיעקב מתעקש כי עשיו, הצד הפגוע, יקבל את מתנותיו, משום שיש בהם פן של כפרה ותיקון - באופן פיזי ואמיתי - ליחס הקלוקל הקודם שלו כלפי עשיו.

אם עוד נותרו לנו ספקות, ניתי ספר ונחזי:

קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ, כִּי חַנַּנִי אֱלֹקים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל. וַיִּפְצַר בּוֹ, וַיִּקָּח. (לג:יא)

משמעות המילה "ברכתי" איננה רק "המתנה שה' נתן לי ואני נותן לך"; יש כאן התייחסות מכוונת ל"את ברכתי לקח", הביטוי בו קובל עשיו על יעקב בשל גניבת הברכות (כז:לו) - "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך" (שם כה), בלשונו של יצחק. אם כן, יעקב מציע לעשיו לקבל בחזרה את הברכות שלו: קח את ברכתי.

 

המאבק כהכנה למפגש עם עשיו

ננסה כעת לסגור את המעגל ולפרש את סיפור המאבק עם המלאך. יעקב עוזב את בית לבן במטרה לתקן את יחסיו הרעועים עם עשיו; העניין מסתבך, משום שיעקב שומע שעשיו יוצא לקראתו עם ארבע מאות איש - ויעקב בטוח שהם מתכננים להרוג אותו.

יעקב צריך להתמודד כעת לא רק עם עשיו האמיתי, אלא גם עם עשיו שחי בסיוטים שלו, כלומר עם הפחדים של עצמו; הוא צריך לא רק לבקש סליחה מעשיו האמיתי, אלא גם להאבק עם הפחד הקמאי שלו מפני עשיו.

יעקב מתנהג בהחלטיות ובנחישות, ונראה שהוא מתחיל להתגבר שני ה'עשיו': הוא עושה את ההכנות הדרושות והולך לישון (לב:ז-יב); אך בלילה, בחושך, אולי בחלום, יעקב מתחיל להסס: הוא מרגיש כי המאבק למעלה מכוחותיו, ולכן הוא עוזב הכל ומנסה - מתוך פחד, אשמה או הרגל - לברוח.

בנקודה זו אנו חוזרים לסיפור המאבק עם המלאך. ה' שולח ליעקב את המלאך כדי למנוע ממנו לברוח; ה' מבין כי יעקב צריך את כפרתו של עשיו על העוולות שעשה לו. אדם פצוע וצולע אינו יכול לברוח, וכך נכפה יעקב לפגוש את עשיו. כאשר ה' דורש מיעקב להאבק עם מלאך הוא מוכיח לו שהוא יכול "לשׂרות" עם כל אחד; הוא מלמד את יעקב שהוא יכול להתמודד אפילו עם אחיו (ראה ראב"ע ואברבנאל). הנפילה הפיזית, כלומר הפצע, גורמת ליעקב להתרוממות רוחנית; הוא נדרש למצוא משאבים קיומיים חדשים כדי שיוכל לכפר על עברו.

 

משמעות שינוי השם

עתה עלינו לנסות להבין את הברכה ואת שינוי השם. המלאך מסביר ליעקב ששמו יהיה ישראל, "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹקים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (לב:כט). ניתן להבין כי המלאך הוא "אלקים" (במשמעות של כח או של יכולת הנובעת מה'), ואז יעקב באמת 'שרה' עם המלאך ויכל לו, אך מיהם ה"אנשים"? לא סביר לומר כי מדובר בלבן, שהרי לפי פירוש זה שינוי השם נמצא מחוץ להקשרו, וקשה לפרש שמדובר בעשיו, שהרי יעקב טרם פגש בו. ייתכן שהפועל "שרית" אינו מוסב כלפי העבר אלא דווקא כלפי העתיד - כפי ששרית עם אלקים, כך תוכל גם לאנשים. מאידך, ייתכן שדבריו של המלאך אינם נבואיים: ה'אנשים' שיעקב נאבק איתם הם עשיו שבסיוטיו ויעקב עצמו, על פחדיו, עברו ואישיותו הקודמת. למעשה, יעקב נאבק עם עשיו עוד לפני הפגישה איתו; הוא כבר רואה בעיני רוחו כיצד הוא יבקש כפרה וסליחה מעשיו, וכל הסיפור בנוי על המאבק התמידי והמתמשך של יעקב עם עברו. זהו מאבק של יעקב הנכלולי והתככן, היעקב שלא יכול היה להתמודד עם עצמו, עם האח שנעשק ועם מצוות התשובה.

נסכם ונאמר כי עד כה ראינו שה' שולח את המלאך כדי שייאבק עם יעקב ויגרום לו לעמוד מול עצמו ומול עשיו; הנסיון של יעקב להתעלות על עצמו ולהתמודד עם עצמו, עם "אחיו" לבן ועם אחיו עשיו, עם פחדיו, עם מצוות התשובה ובעצם עם כל מי שהוא - הוא המאבק עם המלאך.

קריאת השם על ידי המלאך מבטאת זאת בהצלחה רבה: לא עוד 'יעקב', האדם ש'מעקב' את הסובבים אותו, האדם שהשיג את הברכות על ידי התחזות לאחר; לא עוד האדם שנושא באשמה שעשיו מטיח כלפיו. מעתה ואילך הוא 'ישראל', אדם שנאבק והוכיח את עצמו; ישראל, ששם ה' נקרא עליו בשל מאבקיו.

 

מסעות רצופים מאבקים

לסיום, הייתי רוצה לדון במוטיב המסעות, בו דנו גם בהקשר של אברהם, יצחק ורבקה.

בסוף פרשת וישלח יעקב חוזר אל אביו (לה:כז), ומסיים את המסע שהחל בתחילת פרשת ויצא. כמו כל המסעות של אברהם זקנו, גם המסע של יעקב מתחיל בציווי הכולל את השורש ה.ל.כ (כח:ב,י). כמו כן, תחנות המסע של יעקב, כמו של אברהם, הן חרן וכנען (יב:ד-ה, כח:י).

איזה מסע של אברהם הוא המסע יעקב - האם זהו המסע הראשון, של הלאומיות ועתיד, השני, של דת ומוסריות, או המסע השלישי, של עקידה וביטול האני?

ניתן למצוא את כל המוטיבים הללו במסעו של יעקב, אך מוטיב נוסף, שאינו נמצא אצל אברהם, בולט מאוד אצל יעקב: יעקב הולך ונוסע בעזרת מאבקים; מאבק נגד יריביו - לבן עשיו והמלאך, אך בעיקר נגד עצמו, כדי להפוך לישראל. הוא נוסע את מסע המאבק, ונעשה לא רק אבי ישראל, אלא גם אבי המאבק לשינוי להתחדשות ולתשובה.