ד

פילוסופיה והתייוונות

ד"ר אבירם רביצקי

 

 

 

אחד התחומים שהירבו לשמש את חכמינו בחיזוקה של היהדות ובהבנת משמעותה, הוא הפילוסופיה. הפילוסופיה אינה רק דין וחשבון שיטתי אודות העולם והאדם. לא לכל אדם, חריף ופיקח ככל שיהיה, יש ידע בפילוסופיה. הפילוסופיה היא דיסציפלינה מובחנת במרחב הידע האנושי. יש לה ספרות מקצועית, מונחים קבועים ובעלי סמכות ידועים. מקורה ביוון ואייה, והמשכה באירופה הנוצרית ובארצות האסלאם. חכמיה הם יוונים ורומים, מוסלמים, נוצרים וגם יהודים.

 

שימושה של הפילוסופיה בהגות היהודית בימי הביניים

אפשר לאפיין שתי צורות עיקריות שבהן הפילוסופיה שימשה את חכמינו בימי הביניים. המייצג של הצורה האחת הוא רב סעדיה גאון והמייצג של השנייה הוא הרמב"ם. רס"ג שאף לאמת באמצעים תבוניים את יסודות הדת היהודית, כפי שאלו נמסרו בהתגלות והועברו במסורת – במקרא, בתלמודים ובמדרשים. בספרו 'אמונות ודעות' הוא ניסה להפוך את ה'אמונות' (בבחינת עקרונות דתיים המקובלים במסורת) ל'דעות' (בבחינת עמדות רציונליות-שיטתיות בנות הגנה). כשהוא דן בבריאת העולם למשל הוא השתמש ברעיון שמקורו בספר הפיזיקה לאריסטו (ספר 8, פרק 10), כפי שרעיון זה עובד על ידי יוחנן פילופונוס – פילוסוף נוצרי בן המאה השישית. לפי פילופונוס, קיים קשר בין סופיות המקום של החומר ובין זמן קיומו של החומר. הואיל וכל גוף הוא סופי במקום, גם זמן קיומו של כל גוף הוא סופי. רס"ג, כמו פילופונוס, התבסס על הלך מחשבה זה כדי להוכיח באופן רציונלי ומדעי – כך לפחות לדעתו – את האמונה בבריאת העולם: הואיל והעולם בכללו סופי במקום הוא לא יכול להתקיים למשך זמן אין סופי, ומכאן שבהכרח הוא נברא (אמונות ודעות, מאמר א, א).

 

על פי מערכת היחסים שבין התבונה וההתגלות במשנת רס"ג אין להעלות על הדעת סתירה בין שני מקורות דעת אלה. לא כן במשנת הרמב"ם. לפי הרמב"ם, המפגש הראשון שבין אמיתות המסורת הדתית ועקרונות הפילוסופיה הוא מפגש של סתירה. דבר זה עולה בחדות רבה מפתיחתו של הרמב"ם ל'מורה הנבוכים', שם הוא מתאר את הנבוך – נמען הספר. הנבוך אינו זה שחסר לו ידע. אדרבה, הנבוך הוא מי שלמד ויודע, אלא שהשכלתו כפולה – היא מבוססת על שני מקורות הכרה: המסורת היהודית והפילוסופיה. הסתירה שבין כתובי המסורת ובין הפילוסופיה מביאה את הנבוך לסבור בטעות כי עליו לבחור אחד מבין שני מקורות הכרה אלה – בחירה שהמאמין המשכיל אינו יכול לקבל. 'מורה הנבוכים' מציע לנבוך מיתודה לפיתרון הסתירה וליציאה מן המבוכה: פרשנות פילוסופית של המונחים (ושל המשלים) המשמשים במקראות ובמדרשות. כך למשל לפי הפרק הראשון של המורה, המונח 'צלם' בהוראתו הפשוטה מלמד שלא-ל יש גוף, בעוד שפרשנות פילוסופית למונח זה תלמד שהא-ל הוא שכל חושב – בהתאם לדברי אריסטו בספר המטפיזיקה (ספר 12, פרק 7).

 

הנחת היסוד המלווה את 'מורה הנבוכים' מפתיחתו היא כי התבונה והמדע חופשיים לחקור לפי דרכם את טבע המציאות. הפילוסוף היהודי נדרש לבחון את רמת תקפותן של מסקנות המחקר המדעי-פילוסופי. מסקנה שרמת תקפותה גבוהה תתקבל על ידיו, לא מפני שהיא מחזקת אמתות דתיות הנמצאות בפסוקים או במדרשים, אלא מפני שהיא משכנעת. לאחר שהפילוסוף הסיק את האמת ממקורותיה, הוא נדרש לחזור אל המקראות ואל המדרשות ולפרש אותם באופן העולה בקנה אחד עם מסקנות הפילוסופיה. הפרשנות הפילוסופית של הרמב"ם לאמתות המסורת היהודית הביאה לניסוח מחודש של מושגים כמו הנבואה, ההשגחה, הנסים, ולהבנה חדשה של יסודות כמו בחירת ישראל, טעמי המצוות ועולם הבא. עיון מעמיק בביקורת שהטיח הרמב"ם בשיטתם של 'המדברים' – חכמי התאולוגיה האסלאמית – יראה שחצי ביקורתו של הרמב"ם כוונו נגד המתודה לפיה יש להשתמש בתבונה ובמדע לצורך אימות של עקרונות דתיים הידועים במסורת. לשיטת 'המדברים', טוען הרמב"ם, מסקנות המחקר והעיון ידועות מראש, דבר שהפילוסוף אינו יכול לקבל (מורה הנבוכים א, עא). מסתבר שההבדלה שהבדיל הרמב"ם את שיטתו מזו של 'המדברים' מבדילה אותו גם משיטתו של רס"ג.

 

חנוכה, השכחה ופילוסופיה

אחד המסרים שתפסו את תשומת לבם של חכמים וחוקרים שעסקו בחג החנוכה הוא מסר ההשכחה. 'ההשכיחה האומה וחכמיה את החשמונאים?', 'ההשכיח עם ישראל את החשמונאים בימי הביניים?', 'ההשכיחו חכמינו את המתייוונים?' – שאלות אלו ודומות להן נחקרו ונתבררו והדיון בהן מלמד עד כמה חג החנוכה רווי מסרים תרבותיים, חינוכיים ופוליטיים, גלויים וסמויים. אכן, המקורות הספרותיים המגוונים של חג החנוכה והדרך בה הם נתפרשו במהלך הדורות אפשרו לנצל את החג לקידום תפיסות עולם ערכיות, ובד בבד גם להדחקה של גישות חינוכיות ותכנים היסטוריים שנתפסו כמאיימים על תורת ישראל ועל שמירתה.

 

אחד הפירושים הרווחים לחג החנוכה מדגיש את נבדלותו של עם ישראל מן העמים, ואת תורת ישראל ותרבותו מאלו של אומות העולם. האם לא הקרבת קרבן לעבודה זרה על ידי יהודי היא שעוררה את מתתיהו 'לתת אות מלחמה'? (על פי ספר יוסיפון), האם לא יצאו הלוחמים המקבים נגד חזונם של יהודים כיאסון ומנלאוס להפוך את ירושלים לפוליס יוונית? ובקיצור: האם לא חג החנוכה הוא שצריך ללמדנו להתרחק מן ההתייוונות והדומה לה?

 

אכן, מקראות מפורשים הם המדברים בייחודו של עם ישראל ובחובתו לשמור על התורה. עד כמה שהתייוונות פירושה טשטוש הזהות הלאומית או עזיבת אורחות החיים התורניים – הרי שהיא דבר פסול ומסוכן ויש להתנגד לה. אולם שומא עלינו לתת את הדעת לכך שישנם ספרות, מדע, תרבות וגם ערכים, שלא רק שאינם פוגעים או מתחרים בזהות היהודית התורנית, אלא הם אף מחזקים אותה ומרוממים אותה. בתחומים אלה עלינו להצטיין לא רק כדי שלא נפגר אחרי אומות העולם (בחינת 'ליכא מידעם דלישראל שרי ולבן נח אסור') אלא בעיקר משום שהזנחתם פוגעת בתודעתנו ובאורחותינו כיהודים.

הניסיון לכלול בתוך ההתייוונות האסורה את עולם הפילוסופיה והמדע הוא ניסיון השכחה של אחת העמדות היסודיות שהחזיקו בה רבים מחכמינו בימי הביניים, ולפיה הקב"ה חנן אותנו בשני מקורות להכרת האמת ולידיעת הטוב: התורה והדעת, ואין להזניח את האחד על חשבון השני. אם הדעת נרכשת ממקורותיה המדעיים (ולרוב גם: הנוכריים), הרי שהיחס למקורות אלה צריך להיות כמקורות המשלימים את תורת ישראל, מחזקים אותה ומאפשרים לנו להבין אותה טוב יותר.

 

ד"ר אבירם רביצקי הינו דיקן התכנית האקדמית בישיבת מחנים.