הרב שלמה ריסקין

בין סולם יעקב לאלומות יוסף

הרב שלמה ריסקין

חנוכה, חג האורות, מסמל לא רק את ניצחון המכבים על היוונים, אלא בעיקר את ניצחון היהדות על האלילות. מה המיוחד בתרבות ההלניסטית אשר גרם ליהדות להתנגד לה בצורה כה חריפה? הרי התרבות ההלניסטית היא זו שהביאה לעולם את הפילוסופיה של אפלטון ואריסטו, את המתמטיקה של פיתגורס, את המחזות של סופוקלס ואייסכילוס, את השירה האפית של הומרוס ואת הפיסול של פרקסיטלס. הרמב"ם העריך מאד את אריסטו ומצטט ממנו בהרחבה בהקדמת פירושו לפרקי אבות "שמונה פרקים". יש הטוענים שפירוש הרמב"ם לפרקי אבות הינו מעין המשך ל"אתיקה" האריסטוטלית.

 

גם אלו שאינם בקיאים בטרילוגיה האדיפלית של סופוקלס, ודאי שמעו על חידת הספינקס: מיהו ההולך בבוקר על ארבע, בצהריים על שתיים ובערב על שלוש? התשובה לחידה היא: האדם, שבשחר ימיו זוחל על ארבע, בשיא חייו הוא הולך על שתיים ובערוב ימיו כשהוא נשען על מקל הריהו על שלוש. מוריס באורה, חוקר יוון הקלאסית, מציין בספרו, שעבור היוונים האדם לא היה רק התשובה לחידת הספינקס, אלא הוא היה התשובה לכל שאלה אנושית.

 

היוונים האמינו שהאדם עומד במרכז היקום ושהאדם מסמל את השלמות. הגוף האנושי ביטא את פסגת האמנות, ומאפיינים אנושיים ככוח, מהירות, ויופי הפכו לתכונות של האלים ששכנו בהר האולימפוס. המקהלה של אנטיגונה שרה וחזרה ושרה את המשפט המפורסם: "אין קץ לנפלאות, אבל נפלא מכל הוא בן אנוש". אכן הפילוסופיה היוונית התהדרה בקביעה: "האדם הינו מידת כל הדברים".

 

ליהדות לעומת זאת תפיסה שונה לגמרי אותה היא שואפת להנחיל לאנושות. לפי תפיסתה אלוקים ולא האדם הוא העומד במרכז היקום ועל פי מדתו נמדד העולם. אכן האדם מתואר ע"י המשורר בספר תהילים: "ותחסרהו מעט מאלוקים וכבוד והדר תעטרהו" (ח, ו) אולם ההבדל המועט הזה בין אלוקים לאדם מהווה את כל ההבדל שבעולם. אם היוונים יצרו אלילים בדמות אדם, היהדות מצפה מהאדם לגדולות ונצורות מפני שהאדם נוצר בצלם אלוקים. והואיל ומהותו של הקב"ה הינה רוחנית ולא גשמית, גם האידיאלים היהודיים שלאורם אנחנו צריכים לשאוף הינם אידיאלים רוחניים של חמלה, אהבת חינם, סבלנות, סובלנות ואהבת האמת. אלו הינם המאפיינים שהראה הקב"ה למשה (שמות לד, ו-ז) ואשר אנו מצווים לנסות ולהגשימם.

 

לאור ההבנה הזו, ברור לנו מדוע ההלניזם ראה את מצוות המילה כתועבה והשלטון היווני אסר על היהודים למול את בניהם. אם גוף האדם מסמל את השלמות, כל פגיעה בו הינה כמובן חילול הקודש. לעומת זאת היהדות שדורשת שנקדש את החומר ונשכלל אותו, עבורה מצוות המילה, המצווה את האדם לתקן את החומר, מהוה כמובן את מרכז השקפתה. היוונים עוד הגדילו לעשות. את הרבגוניות שהם ראו בקרב בני האדם הם יחסו כמובן גם לפנתיאון האלים, והם חילקו את מגוון התכונות המידות והערכים בין האלילים השונים. השקפתם האלילית של היוונים הקדימה את המחשבה הפוסט מודרניסטית העכשווית אשר בה אין אמת מוחלטת ואין ערכים מוחלטים ולכל אחד יש זכות להתקיים עם האמת שלו. רק בעולם כזה מחבל מתאבד שרוצח ילדים יכול להיקרא לוחם חרות. רק היהדות שמאמינה בא-ל אחד אשר ציוה "אָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" ולצד זה ציווה: "לֹא תִרְצָח" יכולה לדרוש מהאדם רמה גבוהה של מוסרית מוחלטת. אין ספק שההסתכלות המוסרית היחסית שטופחה על ידי הפוליתאיזם היא שהביאה את היהדות למאוס בעבודת האלילים.

 

מתוך נקודת מבט זו אנחנו יכולים להבין את משמעות החטא הראשון המתואר בתורה, חטא האכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע. מה הייתה כוונת הנחש באומרו לאישה: "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע" (בראשית ג, ה)? ומה לא טוב בשאיפה להידמות לאלוקים? ואיזה נזק יכול להיגרם מאכילת פרי המעניק חכמה? הרי חוה עצמה מתארת את הפרי כ"טוב העץ למאכל"?

 

נראה שהמאבק הפנימי שהתנהל בליבותיהם של אדם וחוה הוא המאבק בין יהדות להלניזם. מי מחליט מה הוא רע ומה הוא טוב, מה מותר ומה אסור, מה נכון ומה איננו נכון? האמירה של אדם וחוה בעצם אכילתם את הפרי האסור הינה, שמאחר שבסופו של דבר מדובר בחיים שלהם הם אלה שבידם להחליט כיצד עליהם לחיות אותם. הקב"ה לעומת זאת (כפי שפרויד לימד שנים רבות מאוחר יותר) מראה לנו באמצעות אדם וחוה שכל אחד מאתנו מגלה יצירתיות רבה בבואו להצדיק את מעשיו. לכן התורה בחרה לספק לנו קודקס חוקים מוסריים המגדירים עבורנו מה נכון ומה איננו נכון ולא השאירה זאת לשיקולנו. אלוקים הוא העומד במרכז היקום!

 

לפי האמור מובן מדוע דווקא סיפורי יוסף נקראים בתקופת חנוכה. יוסף היה שנוא על אחיו בגלל חלומותיו שהביאו לקנאתם בו. אך מקור השנאה היה עמוק יותר מקנאה בלבד. יוסף חלם שני חלומות – חלום על אלומות שיבולים המונחות על הקרקע וחלום על מאורות השמים. יעקב אביו חלם גם הוא חלום ובו סולם שרגליו בקרקע וראשו בשמים. אך למרות הדמיון בין החלומות ישנו הבדל גדול ביניהם – בחלומו של יעקב אלוקים הוא העומד מעל לסולם ואילו אצל יוסף, הוא עצמו עומד במרכז. חלומו של יוסף פסול במהותו, ורק עשרות שנים מאוחר יותר, כאשר יוסף נאלץ לרדת למצרים ולעבור שם תלאות רבות, הוא מגיע להכרה במרכזיותו של הא-ל בעולם. לכן בפרשת השבוע פרשת מקץ אנו קוראים על הכרזתו של גיבורנו יוסף העומד בפני פרעה: "בלעדי, אלוקים יענה את שלום פרעה" (בראשית, מא, טז).