הרב הרצל הפטר

האמונה בעידן פוסט מודרני

הרב הרצל הפטר

נדמה שלא הייתה תקופה בהיסטוריה שמאתגרת את יסודות האמונה כתקופה שבה אנו חיים. שפת הרחוב (גם הרחוב הדתי) היא פוסט מודרנית והאמת נתפסת כיחסית וסובייקטיבית. האדם מחויב אך ורק ל"אמת הפנימית שלו", המציאות מתפרשת לאור החוויה המיוחדת של המפרש, כל דעה היא לגיטימית בתנאי שאינה פוגעת באחר. רובנו סוברים שהכפייה הדתית אינה רצויה, לא רק מפני שהיא אינה מועילה, אלא גם מפני שהיא נוגדת עקרונית את תפיסת עולמנו. מנין לנו הביטחון העצמי ההחלטי לכפות על אחרים את אמונתנו?

גם מטבע הלשון הפופולארי "כאילו" שגור בפי כולם. מעבר לכך שתופעה זו מצביעה על דלות של אוצר מילים, היא גם מעידה שכל מה שנאמר הוא בגדר כאילו, בערך, דהיינו איננו מוחלט אלא יחסי.

 

שורשי המצב הקיים נעוצים בפילוסופיה של אפלטון המבחינה בין עולם האידיאות לעולם החומר. אפלטון סבר שתמונת המציאות אותה מעבירים לנו החושים אינה אמיתית. מיוון העתיקה אנחנו מדלגים לגרמניה של המאה ה-18 אל הפילוסוף עמנואל קאנט שהבחין בין העולם כפי שהוא באמת העצם בעצמו das ding in sich, לבין עולם החושים. לעולם האדם תופס רק את העולם של חושיו ולא את העולם כשלעצמו. מאתיים שנה מאוחר יותר, בשלהי המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21 אנו חיים בעידן של תקשורת המונית ואינטרנט, למעשה בעולם וירטואלי המקביל לעולם האמיתי ולעיתים אף מחליף אותו. אם בעבר היה אפשר לחקור את היחס בין עולם החושים לעולם האפלטוני כעת אנחנו במצב של הקרנת תמונות שאין כל מתאם בינן לבין מציאות אובייקטיבית כלשהי. נשארנו תוהים – האם בכלל יש מציאות אובייקטיבית המסתתרת מאחורי התמונות המשודרות אלינו והחרותות בתודעתנו?

 

המצב מתואר לעיל הוא בניגוד מוחלט לחינוך הדתי השמרני שקיבלנו. למדנו להאמין כי העולם בנוי על יסודות אמתיים שאפשר לתפוס אותם דרך השכל וההתגלות, 'משה אמת ותורתו אמת'. דברי הרמב"ם מהדהדים בנו כמעט מילדות "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון..." (הלכות יסודי התורה פ"א ה"א).

 

האתגר המיוחד שהעולם הפוסט-מודרני מציב בפנינו הוא לא בפרטי האמונה שלנו, האמונה בייחוד ה' או בתורה מן השמים, לדוגמה. הפוסט-מודרניזם מערער לא את ה"מה" מאמינים אלא את ה"איך" מאמינים.

השלכות הסתירה בין שתי תפיסות העולם המנוגדות הן חמורות ביותר לאדם בציבור הדתי שלנו. אנו חיים במצב סכיזופרני, מחד מכבדים את זכות הזולת לדעתו השונה מדעתנו ומאמצים לעצמנו את הערכים המערביים של שוויוניות בין הגזעים ובין המינים, ומאידך בעולמנו הדתי אנו דבקים באמיתות מוחלטות. ישנו נתק בין הראש ובין הלב.

אני מאמין שעל ידי אימוץ מה שאני מכנה "חוק חוסר הוודאות התיאולוגי" ניתן לאחות את הקרע שנפער בתוכנו.

 

חוק חוסר הוודאות התיאולוגי

 

לדעתי החיכוך בין עולם התורה לפוסט-מודרניזם יכול דווקא לגרום להפריה ושכלול מושג האמונה. כך כותב הרב מרדכי יוסף מאיז'ביצא (1801 – 1854( על הפסוק 'אנכי ה' אלקיך' (מי השילוח פרשת יתרו):

 

ולא נאמר 'אני' כי אלו היה כתיב 'אני' היה משמע שגילה אז הקב"ה לישראל את כל אורו בשלמות ולא יוכלו אח"כ להעמיק בדבריו כי כבר גילה הכל, אך הכ"ף מורה שאינו בשלימות ורק דמות ודמיון הוא להאור שיגלה הקב"ה לעתיד...והענין בזה כי מלת פסל הוא דבר מחותך במדה וקצב ובהשלמה בלי חסרון שום דבר בעולם...כי לא נגלה לאדם שום דבר עד תכליתו.

 

לפי הצעתו האות 'כ"ף' בתיבת 'אנכי' הוא בגדר כ"ף הדמיון! אין התגלות אלוקית שאינה מלווה בחוסר וודאות. עובדה זו היא חיונית והכרחית. הקב"ה ורצונו הם אין סופיים ולעומתם אנחנו הנבראים בני תמותה ובעלי גבולות. החלל בינו לבינינו מתמלא על ידי חוסר וודאות. לכפור בכך הוא בעצם להפוך את הקב"ה לפסל הנברא בצלמנו לפי דמיוננו. דווקא המחשבה שזכינו להתגלות שלמה של הבורא הופכת אותו לפסל.

משמעות דברים אלו היא עצומה. הורגלנו לחשוב שהמאמין בוודאות עיקשת הוא היותר "דתי". לפי דברי האיז'ביצר נהפוך הוא! תחושת הוודאות היא המחסום בפני האפשרות להזדככות הדתית.

 

בעל ה"בית יעקב", בנו של הרב מרדכי יוסף, מכנה את העולם הזה "עולם הספק" (פרשת בראשית אות ו'). הספק הוא חלק בלתי נפרד מהטופוגרפיה של המציאות שנבראה על ידי הקב"ה, הספק מהווה את מרחב התמרון שלנו ביחס לקב"ה. מבלעדי הספק לא היינו יכולים להידבק בו ולעבדו.

 

נפגוש את הפוסט- מודרניזם בגובה העיניים וללא מורא. אבל במקום שחוסר הוודאות יוליד ציניות וחשדנות, פירות הבאושים של המצב הפוסט-מודרני, הוא יוליד אצלנו ענווה אמיתית. כעת אנחנו מבינים (גם הודות לפוסט – מודרניזם) שכולנו דומים לנוסעים ברכבת שהמטרה של הנסיעה בה אינה להגיע לתחנה הסופית אלא להיות מנוסעי הרכבת העושה את דרכה לקרבת אלוקים.