הרב שלמה וילק

בשבח הבדידות

הרב שלמה וילק

 

מדור איפכא מסתברא נועד להעמיד אתגר בפני החשיבה הרגילה, לא בהכרח להביע דעה. אנו מבקשים לחשוב, לצאת לרגע מן הקופסא, כדי להבין אותה טוב יותר. כך אולי ייהפך ה״סיטרא אחרא״ (הצד האחר, השטן) להיות ה״סיטרא חד״ (הצד האחד).

  

אחד המחירים הכבדים ביותר של המודרנה הוא הבדידות. החובה לממש את עצמך, היכולת והצורך להיות מיוחד, האפשרויות הבלתי מוגבלות המנווטות כל אחד למקום אחר, כל אלו גורמים לאותה בדידות.

המחיר השני, ההפוך לחלוטין, הוא דווקא תופעת הטרנדים של העדר ההולך כולו לפי צו אופנה ומונע ע"י מעצבי דעת קהל ופרסומאים מוכשרים. האדם המודרני מחפש ייחודיות, נדחף למימוש עצמי, מורחק מן הקולקטיב אל האישי, אולם באותה עת הוא נדרש להיות חלק, לנהוג לפי נורמות מקובלות, לא להיות שונה. אנו צועדים לבד בדרך הומה אדם.

התוצאה הבולטת ממהלך זה היא אבדן המשפחה, ביטולו של התא החברתי החשוב ביותר, שהוא אבן היסוד לקיומה של חברה. המשפחה, הדורשת ויתור על עצמאות ובחירה אישית כדי לבנות יחסים בין האדם לסביבתו, נוגדת את התהליך החברתי המעצים את האינדיבידואל.

הקושי הגדול למצוא בן/בת זוג הוא חלק מתופעה זו. איש המודרנה הבודד מתקשה למצוא את השלמתו באחר, אינו מוכן לוותר על עצמאותו, ומתאהב גם בחיים הפשוטים ובגעגוע לזוגיות. חלק גדול מן העולם המערבי לא בא בברית הנישואין, וגם אם חי ביחסי זוגיות הם אינם כוללים מחויבות ואחריות.

בחברה הדתית המחיר כבד משום שחברה מסורתית ממשיכה לראות במשפחה את בניין היסוד לקיומו של העם ובמסירות למען האחר ערך עליון, בעוד הסביבה התרבותית בה חיים צעירי הציונות הדתית שונה לחלוטין.

איני נושא קינה על מצבה זה של החברה. האדם הוא יצור חברתי מתוקף תהליכים היסטוריים ותרבותיים, אולם אם מצבו משתנה, ישתנו גם המנועים המקיימים אותנו. המשפחה היהודית עברה תמורות רבות לאורך ההיסטוריה – מתפיסה קניינית לתפיסה של קדושה, מקשרים למען ילודה לקשרים למען הפגת הבדידות ולמען אהבה. גם היום עוברת המשפחה תמורות ועלינו להסכין איתן.

עם התפתחותה של תופעת הרווקות המאוחרת בשנים האחרונות, אנו עדים לפאניקה ההולכת וגוברת בציבור. הלחץ על הצעירים גובר ואלו שאינם נישאים מוצאים עצמם בעמדת התגוננות תמידית, המלווה דייטים אין סופיים וכאב רב. כך כותב בעל חובות הלבבות, בפרק ד' של שער הבטחון:

שאין אדם נמלט מאחד משני דברים, שיהיה נכרי או שיהיה בתוך משפחתו וקרוביו. ואם יהיה נכרי, יהיה צוותו באלהיו בעת השתוממותו, ויבטח עליו בגרותו, ויעלה על לבו גרות הנפש בעוה"ז, וכי אנשי הארץ כמו גרים בה כמ"ש הכתוב: (ויקרא כה) כי גרים ותושבים אתם עמדי. ויחשוב בלבו כי כל מי שיש לו קרובים בו, עד זמן מועט ישוב נכרי בודד ולא יועילהו קרוב ולא בן ולא יתחבר עמו אחד מהם. ויחשבו אח"כ בהסתלקות כובד משאם וחובותם מעליו וחישוב הטובה מטובות הבורא עליו, מפני שאם יהיה רודף אחר עניני העולם וצרכיו תהיה יגיעתו יותר קלה עליו מבלי אשה ובנים, וחסרונם מנוחה לו וטובה. ואם יהיה מבקש עניני אחריתו, יהיה לבו יותר ריק ופנוי בעת התבודדותו מבלי ספק. וע"כ היו הפרושים בורחים מקרוביהם ומבתיהם אל ההרים כדי שיפנו לבותם לעבודת אלהים, וכן היו הנביאים בזמן הנבואה יוצאים ממעונותיהם ומתבודדים לחובות הבורא עולם.

רבינו בחיי אבן פקודה יודע היטב את דעת ההלכה והמסורת על המשפחה, גם את חובת ההולדה הוא הכיר, אולם הוא מבקש לראות טוב בכל מה שקורה. המבט האופטימי אינו "יהיה טוב", אלא עליו להיות "עכשיו טוב". המבט הטוב מרפה מן הלחץ, מפיק טוב מן המציאות ומאפשר לקבל את השונה. המילה "ערירי", שהיא ללא ספק מילה קשה ביותר, מקבלת תפנית. אפשר לשבת ולהתאבל על הריקנות, ולעומת זאת אפשר למלא אותה בתוכן חיובי. וכשזה קורה, והבדידות אינה מאיימת יותר, יקל יותר גם למצוא את בן הזוג.

כולנו רוצים לייבש ביצות, אולם כשיש ביצות צריך לחיות איתן והן הופכות להיות גורם מפרה, עיינו ערך ביצת החולה. הרפו מן הרווקים והרווקות, קבלו אותם כחברים בקהילה, לא במבוכה ובחשש. הזמינו אותם לשבת כמו שמזמינים חברים אחרים, הפסיקו לכתוב מאמרים מלחיצים ולתת עצות אין ספור. המשיכו להציע זיווגים ראויים, אך לא נואשים, ובלי צקצוקים בלשון, גם לא בפני עצמכם. אפילו הקב"ה מרגיע את אלו שאינם מממשים את זיווגם הראוי: "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת" (ישעיהו נ"ו ה').