הרב שלמה וילק

כתבי יד קדומים

הרב שלמה וילק

תכנית מלווה מלכה, רשת ב', מוצש"ק פרשת תזריע

 

מתושב"ע אל מבול הספרים

 

מידי תשעה באב, שכמקוננים את קינתו של המהר"ם מרוטנבורג 'שאלי שרופה באש' על שריפת הספרים בפאריס בשנת 1240, אני נעצב של שני דברים. על שריפת הספרים, ועל העובדה כי היום אין כמעט מי שישרוף אותם יותר. מגילות הקלף יקרות הערך של התקופה הקדומה הפכו להיות ספרי נייר הנמכרים לפי משקל, המחברים הקדמונים שהעבירו את חכמת הדורות על גבי המגילות ההן, הפכו להיות סופרים לרגע, שמרבית דבריהם חסרי ערך, והקהל שבעבר שתה את דבריהם בצמא, קורא היום עיתוני הבל ושטות, על הווה חולף. אין כבר סיבה לשרוף ספרים, אפילו לא כמעשה סימלי.

 

תורת ישראל צריכה הייתה להיות תורה שבעל פה. אילוצי ההיסטוריה הביאו לכתיבת התורה, וגרמו בעקיפין לכך שהחוק הפך להיות בחלקו חוק יבש וקבוע, במקום להיות דינמי ומתחדש. כתבי היד הקדומים, שהועתקו מדור לדור, שינו נוסחאות, תיקנו, עדכנו, הוסיפו, ושמרו על הטקסט כחי ונושם. הם גם שימרו את הקשר בין הכותב לכתב, וכתב היד עצמו לימד הרבה על מזגו של הכותב. לא בכדי קרויים רבנים על שם ספריהם. הספרים שלנו מנותקים מן הכותב, מודפסים לאלפים, ורבים מן הקוראים אינם שמים לב כלל לשם המחבר.

בשנים האחרונות אף החמיר המצב, עם המעבר לאות הדיגיטלית. פוסקים רבים טוענים כי אין לייחס כלל קדושה לאות דיגיטלית, אך ככל שנייחס פחות קדושה לאות הכתובה, כך תקטן השפעתה. דומני כי נכון יהיה לשקול שוב את היחס ההלכתי למדיה החדשה, ולמצוא דרכים הלכתיות כדי לעשותה חשובה ומשמעותית יותר, לפחות כמו החשיבות שהחברה מעניקה לה. דווקא במקום שנכון היה להחמיר, אנו מקילים.

 

מבוכה רבה ומחלוקת גדולה ניטשת בעניין כתבי היד העתיקים. בעוד העולם התורני מקדש את מה שנמצא לפניו ואינו עוסק כמעט בספרות משווה ובחיפוש אחר הטקסט המדויק ביותר, העולם האקדמי בנוי כולו על השוואת כתבי יד ועל יחס ביקורתי לטקסט. הגישה התורנית רואה בהתגלגלות הנוסח רצון עליון, ומקדשת לפיכך את הנוסח האחרון שבידיה, בעוד הגישה האקדמית תרה אחר הנוסח הקדום ביותר, אך לא כחיפוש אחר הקדושה. גם בין גדולי ישראל היו שנשאו ונתנו בנושא, אחד מהם היה רבינו תם למשל, שנלחם מלחמת חרמה במגיהים, שאחדים מהם היו גדולי ישראל אחרים. גם הגאון מוילנא היה אחד המגיהים הגדולים, והתחשב בשינויי נוסח קדומים, ולעיתים אף הגיה מתוך סברתו ולימודו.

הדילמה נעוצה כמובן בסכנה כי מצד אחד אם לא נחפש אחר הנוסח המדויק, נתרחק מכוונת התורה וחז"ל, ומאידך אם נשנה נמעיט את ערכה של התורה כתורת נצח בעיני הלומדים. וכך יוצא שספריות כתבי יד וחיפוש אחר הנוסח המדויק נמצאים בעיקר במכוני מחקר וספריות אקדמיות.

 

זכיתי ללמוד שנים ארוכות בישיבה, וגם שנים אחדות לתארים אקדמים בתלמוד. רבות למדתי מרבותי ונוסף עליהם ממורי באקדמיה, כולם אנשים יראי שמים שמביניהם יוצאת היום תורה לישראל. אפשר לראות תלמידי ישיבות רבים ורבניהם מהישיבות, מבקרים גם הם בספריות ומחפשים אחר כתבי יד עלומים ומגילות גנוזות, ומאידך מלומדים באוניברסיטה הרוצים לטעום טעם לימוד תורה ובאים לבית המדרש. ומתוך המתח בין העולמות משתמרת תורת נצח, בה הישן מתחדש והחדש מתקדש.