הרב ברוך קהת

פרשת בהר

הרב ברוך קהת

הפרשה כולה עוסקת בנושא השמיטה והיובל. הפרשיה הראשונה מפרטת את הלכות שמיטת הקרקעות (כ"ה, א-ז), והמשך הפרשה את הלכות היובל.

שני חלקים לפרשת השמיטה – הראשון עוסק במצוות שביתת הארץ (ב-ה) והשני בדיני היבול של השנה השביעית (ו-ז).

פרשת היובל פותחת באופן קביעת שנת היובל על ידי ספירת שבע שבתות שנים, ובדרך הכרזתה באמצעות תרועת שופר ביום הכיפורים של שנת החמישים (ח-יב). בעקבות הצגת דין השבת הקרקעות לבעליהן הראשונים בשנת היובל, מזהירה התורה על הקפדה על היושר במכירת קרקעות, שלאור דין היובל מחירם תלוי במידת קרבתה או ריחוקה של שנת היובל לעסקת המכירה (יג-יז). לאחר מכן התורה מתמודדת עם החשש של העם מפני המחסור בתבואה בשנות השמיטה והיובל, על ידי הבטחה לברכה רבה של היבול בשנה הקודמת להן (יח-כב). פרשייה זו חותמת בהצגת המגמה של מצוות החזרת הקרקעות ביובל – ההכרה שהארץ של ה' היא, ומידו נחלוה יורשי הארץ (כג). הפסוק הבא (כד) מוסיף לדין החזרת הקרקעות ביובל את דין הגאולה, הדורש מהקונה לשוב ולמכור את הקרקע לבעליה או לקרוביו אם יש סיפק בידם. בפרשה הבאה מפורטת ההלכה של מכירת הבתים, המבוססת על שני הדינים הנ"ל – דין היובל ודין גאולת הקרקעות (כה-כח).

הפרשייה הבאה מוציאה מכלל דין היובל ודין הגאולה הנוהג בקרקעות את הבתים שבערים המוקפות חומה. במכירתם נוהג דין גאולה רק בשנה הראשונה, ואין הבית יוצא ביובל (כט-ל). מכלל זה מוצאים ערי הלויים שהבתים שבהם נגאלים לעולם והם שבים לבעליהם ביובל (לב-לג).

מאחר שבדרך כלל אדם מוכר את שדהו או את ביתו בעקבות ירידה מנכסיו (כה), כנספח לפרשיות העוסקות במכירתם, התורה מציינת את החובה לסייע בידו של העני, ולהלוות לו בלא ליטול ממנו נשך וריבית (לה-לז). חתימת הפרשיות העוסקות בדיני גאולת שדות וחזרתן ביובל מציינת את הבסיס להן במגמתה של יציאת מצרים: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים (לח).

שתי הפרשיות הבאות מתייחסות באופן מפורט ליסוד השני של שנת היובל – שחרור העבדים. הפרשייה הראשונה מתייחסת לישראל שנמכר כעבד לישראל אחר, וקובעת שהוא לא נמכר אלא עד היובל, וגם קודם היובל אין להשתעבד בו כמו בעבד של ממש, אלא יש להתייחס אליו כאל שכיר (לט-מו). הפרשיה השנייה מתייחסת לישראל שנמכר כעבד לגוי, וקובעת שיש לאפשר לאחד מקרוביו לפדות אותו בכל עת שיתאפשר הדבר, ואם לא יפדה יצא ביובל. גם במקרה זה של הנמכר לגוי נדרש למנוע מאדניו לרדות בו בפרך כבעבד (מז-נה). כשם שהיסוד של החזרת הקרקעות מנומק בכך שהארץ של ה' שהוציאנו ממצרים לתת לנו אותה (כג; לח), כן מנומק היסוד של שחרור העבדים בכך שה' הוצאנו ממצרים כדי שנהיה עבדיו (מב; נה). הפרשה נחתמת בחזרה על מצוות כלליות מפרשת קדושים שבהם בא לידי ביטוי העיקרון של היותנו עבדי ה' (כ"ו, א-ב).