הרב יוני רוזנצווייג

הראקליטוס – על ניגוד ותודעה

הרב יוני רוזנצווייג

 

 

 

נמשיך במאמר זה לדון בפילוסוף קדם-סוקראטי חשוב שנחלק עם קודמיו במחלוקת מהותית ומעניינת ביותר. הספילוסוף המדובר הוא הראקליטוס, שחי בערך בסוף המאה השישית לפנה"ס. על מנת להבין את העולם כפי שהבין אותו היראקליטוס יש להתבונן במושג ה'לוגוס' שחידש בעניין זה. מהו הלוגוס? ובכן, היראקליטוס חלק על אותם פילוסופים קדם-פיתאגוראיים שהעמידו את ראשיתו של העולם על יסוד חומרי אחד (שאת חלקם ראינו בשיעור הקודם). מוניזם חומרי זה בעצם נקט בפעולה של ביטול הממשות והעמדתו בתור עולם של תופעות בלבד. מוניזם חומרי, סובר הראקליטוס, אינו המוצא הפילוסופי הנכון שכן בקבלתו מתכחשים אנו לכל המציאות המתגלה לעינינו וחוטאים אנו לריבוי שלפנינו. אם ישנו ריבוי בעולם יש לקבלו כפי שהוא.

 

אמנם, מצד שני, הראקליטוס קיבל את היסוד כי יש להעמיד איזה שהוא עיקרון מנחה להבנת העולם, אך לדעתו אין עיקרון זה קשור בגילוי הראשית החומרית של העולם אלא בגילוי המחשבה המנחה את הריבוי והשינוי השורר בו. כאן נכנס מושג הלוגוס. הלוגוס הוא בעצם העיקרון המנחה את המבנה של העולם ושל מחשבת האדם. ישנם שינוים תמידיים בעולם, כזרימתו המתמדת של הנהר, אך שינויים אלו אינם מתנהגים על פי חוקיות כאוטית בלתי ניתנת להבנה אלא על ידי מבנה מסודר והרמוני. מדוע, אם כן, אין אנו מצליחים לראות את הלוגוס שמאחורי מבנה העולם? מדוע הוא נראה לנו כה דיסהרמוני? התשובה לכך, טוען הראקליטוס, היא שאף שישנו מבנה אחיד לכל ההוויה, לא כל אחד זוכה לראותו ולהבינו. רוב בני האדם שקועים בעולמם הפרטי ובנקודת התצפית הפרטית שלהם, והם נדמים כבני אדם החולמים כל אחד את החלום הפרטי והאישי שלו, אך הלוגוס הוא נקודת הראות האמיתית על העולם. נקודת ראות זו הינה בעצם אלוקית, שמימית; הלוגוס אינו פרי המצאתו או השקפתו של האדם – מה שאין כן בשאר נקודות הראות – אלא הוא נקודת ראות אובייקטיבית, "מבחוץ".

 

אך יש לשאול: האין סותר הראקליטוס את עצמו? מצד אחד ניסה לחמוק מההבדל בין תופעה לבין ממשות, אך מצד שני רואים אנו עתה כי הראקליטוס חוזר לטענה זו ממש בטענתו כי העולם אינו באמת כפי שהוא נראה לנו! האין זו חזרה לנקודה בה כפר מלכתחילה? בתשובה לשאלה זו מצויה נקודה מרכזית וחשובה: הפילוסופים הקודמים טענו כי אף כאשר כולם תופסים את אותו דבר אין הם תופסים אותו באמת, ואילו הראקליטוס טוען כי הם תופסים אותו באמת אך אין הם מבינים לגמרי את המשמעות שלו, ואף בעניין זה לא אבדה התקווה ויכול אדם להגיע לנקודה בה יכיר את הלוגוס העומד מאחורי מבנה העולם וההכרה.

 

אם כן, בעולם ישנו ריבוי אך ריבוי זה אינו סותר את עצמו אלא משלים את עצמו. אין הכוונה שאין כאן ניגוד כלל וכלל, אלא שללא הניגוד לא היה ניתן להגדיר את הצד השני כלל וכלל. ניתן לכך שתי דוגמאות: (1) הבקעה היא הניגוד של ההר אך ברור לכל אחד כי ללא בקעה לא יכול היה ההר להיות במציאות. (2) אדם נחשב לעשיר באופן יחסי לחברה בה הוא חי. לו היו כולם בעלי אותו סכום כסף לא היה ניתן להגדיר את כולם עשירים או עניים שכן אין מציאות אחרת בנמצא, ועושר הוא דבר יחסי. היוצא מדברינו, שהניגוד מחדד ומבליט את הניגוד שלו, ובכך גם משלים אותו ומקיים אותו. זהו העיקרון השולט בעולם, על פי הראקליטוס, והוא בא להסביר את הזרימה והשינוי המתמידים בעולם, שכן המאבק בין הניגודים נמשך תמיד. התוצאה של הניגוד, כך אומר הראקליטוס, הינה הרמוניה.

 

מאחר והחומר המצוי בידינו אודות הקדם-סוקראטיים הינו דל ביותר, קשה לצאת בקביעה הוגנת זו או אחרת אודותם, אך הראקליטוס הוא אולי הפילוסוף הקדם-סוקראטי המעניין, המתוחכם והמורכב ביותר מביניהם. בשיטתו, אותה פרשנו בקצרה בשורות הנ"ל, אפשר למצוא שתי יסודות חשובים ביותר. הראשון הינו ההודאה בקיומו של הניגוד, וראייתו כעיקרון המנחה של העולם המביא לידי הרמוניה. לדתי הלאומי המצוי יכול הדבר לפעמים להיראות כאילו משנתו של הראקליטוס לקוחה ישירות מתוך כתביו של הרב קוק, שאחד העקרונות המכוננים של משנתו הינו קבלת הניגודים ואיחודם לכדי משנה סדורה אחת. אומנם, ישנם הבדלים ניכרים בין השיטות, שכן הראקליטוס רואה את העיקרון המאחד בשכל, ואילו הרב קוק רואה את העיקרון המאחד בשכבות רבות של ההוויה, ובעיקר ברוח. ומכל מקום, ראיית האחדות כנובעת דווקא מתוך הניגודים – זוהי שיטה שאינני מכיר הוגה דעות שביטא אותה קודם להראקליטוס.

 

היסוד השני החשוב והמחודש הינו שאפשר להגיע לכדי הבנה של המציאות, שיש לנו גישה אל המציאות, ושהגישה באה מתוכו של האדם. הפילוסופים עד זמנו של הראקליטוס ניסו להבין את העולם, את מבנהו ואת ראשיתו מתוך הסתכלות על העולם, ואילו עתה, בפעם הראשונה, מציע פילוסוף יווני לעשות בדיוק את ההיפך: האמת איננה ניתנת להשגה אלא דווקא מתוך האדם עצמו. האדם צריך להתעמק ולשרש על הבנה וכל תובנה שאיננה "כללית", שקשורה בהשקפת עולמו הפרטית, ולנסות להגיע לתובנה האלוקית האובייקטיבית. זוהי השקפה חצי-פרדוקסאלית, שיש בה מעין צוואה לדורות: ישנה הודאה בקיום הסובייקטיבי מחד, אך דרישה למצוא את האובייקטיבי דווקא בתוך האדם עצמו מאידך. אין לו לאדם אמת אובייקטיבית, שאי אפשר למצוא אותה טמונה היטב בתוך הסובייקט. החיפוש אחר האמת של העולם איננה יכולה להיעשות מתוך הסתכלות בחוץ, אלא דווקא מתוך הסתכלות פנימית.