הרב שלמה וילק

Vox populi, vox Dei

הרב שלמה וילק

 

מדור איפכא מסתברא נועד להעמיד אתגר בפני החשיבה הרגילה, לא בהכרח להביע דעה. אנו מבקשים לחשוב, לצאת לרגע מן הקופסא, כדי להבין אותה טוב יותר. כך אולי ייהפך ה״סיטרא אחרא״ (הצד האחר, השטן) להיות ה״סיטרא חד״ (הצד האחד).

  

 

עקרון הכרעת הרוב הוא אחד העקרונות המכריעים לשלמותה של החברה וליציבותה. "קול המון כקול שדי" אומר הפתגם העממי, הלקוח מן הלטינית (בכותרת), והתורה בפרשת משפטים הרי אומרת 'אחרי רבים להטות'.

 

החוק נועד לשרת את הטוב הכללי, לדאוג לחיי נוחות ורווחה, לתת אפשרות לרבים לבטא את עצמם גם במחיר פגיעה בזכויות האדם הפרטי, וגם תוך כיפוף האמת. עקרון זה הוא עקרון עליון, ואפילו טרף הופך לכשר בביטול ברוב או בשישים. המיעוט נדחה מפני הרוב, ולכן כל המתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים, משום שאם ההמון מבקש כללי צדק אחרים מאלו הכתובים בתורה, דעתו מתקבלת.

 

אלא שהעולם הוא גולם, דעת הרבים פעמים רבות בוחרת ברע, ולו היינו הולכים אחרי הרוב היינו כולנו נוצרים או מוסלמים, חילונים או חרדים. הרי ישראל הם המעט שבכל העמים, ובישראל הציונות הדתית היא המעט, ומדוע איננו הולכים אחר הרוב?

 

בפרשת משפטים לא נאמר רק כי אחרי רבים להטות. הפס' מתחיל באזהרה 'לא תהיה אחרי רבים לרעות', ואז 'לא תענה על ריב לנטות' ורק אחר כך 'אחרי רבים להטות'. הציבור לא חייב להיות חכם במיוחד, ודעת הרוב אינה האמת בהכרח. לעיתים דעתו של הרוב תוביל לרע ואין תוקף להכרעתו. פקודה בלתי חוקית בעליל, גם אם הרוב הכריע בה, אינה מקובלת. הרי זו הסיבה שישראל נענשו על כי שמעו לעשרה מרגלים כנגד שניים, למרות שזו הכרעת הרוב, משום ששיקול דעת פשוט היה צריך להוביל את היחיד להכרעה אחרת וחובתו ללכת אחרי ליבו.

מה ההבדל בין הכרעת הרוב לדעת המיעוט? הכרעת הרוב מחפשת אחרי הסדר, אולם המעטים שואפים לאמת. הרוב הוא המכנה המשותף הנמוך, הוא הקופסא שאנו מעדיפים להיכנס אליה ולחוש בטוחים משום שאנו מסתתרים אחרי הרוב. המיעוט הוא המחפש את הצדק המוחלט, הוא אינו חושש מלהיות במיעוט, להיות שונה, ללכת נגד הזרם, לחשוב באופן עצמאי. הוא אינו מבקש חיי נוחות, אלא חיים עם משמעות.

 

העת החדשה ביטלה את העריצות והחליטה על שלטון ההמון כשיטת ממשל. אכן, אין ברירה אלא לקבל את דין הציבור כדי לשמור על יציבות החברה, אולם היחיד אסור לו להתבלבל בין סדר ובין אמת. יהודים תמיד היו באופוזיציה, קראנו בשם השם אחד בזמן שאיש לא הבין זאת, דרשנו לשמור שבת בימים בהם הדבר נראה כעצלות, הקמנו מערכת חינוך בשעה שילדים אחרים יצאו לעבודה בשדות, כתבנו את התנ"ך כשמסביב כולם היו זאבים משחרים לטרף. אנו מקבלים את דין הציבור אולם אל לנו להצטרף למקהלת ההמונים.

 

למדנו כי קול ההמון מובל ע"י המעטים, וזו חכמה חשובה מאוד. אם המעטים פורשים מן הציבור ביאוש או בעצלות ואינם מקבלים את מרותו, הם יישארו מעטים ולא ישנו דבר. אם המעטים ממשיכים להיות מעטים, לקרוא לחשיבה אחרת, להתנגד לדעות המקובלות, לערער את המוסכמות, ובאותה עת לקבל את דין הציבור, יתברר להם כי ההמון הולך אחריהם. קול ההמון נקבע ע"י המעטים שבתוכו, אלו המוכנים ללכת נגד הזרמים החזקים התובעים אחידות ושקט. 'לעולם אל תטיל ספק', אומרת מרגרט מיד, האנתרופולוגית האמריקאית המפורסמת, 'שקבוצה קטנה של אנשים מסורים ונבונים יכולה לשנות את העולם, זה מה שהיה מאז ומעולם'. זה המשפט שבחרה הנהלת מוזיאון השואה בוושינגטון לשים בכניסה למוזיאון.

 

אכן, רק המעטים משנים את העולם, הם אלו שתמיד מנצחים במלחמות.

יש להודות, לעיתים הנטייה אחר המיעוט היא נטייה רומנטית ולא חיפוש אחר האמת. לעיתים המיעוט הוא מיעוט אופנתי הבורח מאחריותו למעשי הרוב ונוהה אחרי ההבל. תמיד הרי יהיו מבין אלו המעטים שוטים ועצלים המבקשים להימלט מעול הסדר ומעדיפים את ההפקרות. אלא ש'ניכרים דברי אמת', ומי שמטיף לקבלת עובדים זרים אך גר מאחורי חומות ושולח את ילדיו למוסדות חינוך אליטיסטיים, או מי שמטיף לנסיגה ולוויתור על שטחים כשהוא יושב בבית קפה בתל אביב או משרת ככתב בגלי צה"ל, מי שאינו נושא בעול עם חברו לא ישנה את העולם.

 

תמיד תהיו באופוזיציה, אל תקבלו דבר כמובן מאליו, ערערו על מה שאתם שומעים, בקשו אמת. קבלו את הכרעת הרוב, אל תחפשו ריב אלא אהבה, חלקו לשם שמים ואל תמנעו מלהשיא בנותיכם לברי המחלוקת שלכם. נסו לשכנע, חנכו, העמיקו את דעותיכם ואל תלכו אחרי אופנות חולפות. פעלו עם הרוב והובילו אותו באיזון בין טובתו ובין בקשת האמת. רק בלית ברירה ורק כאשר אתם משוכנעים כי הרוב לא רק שוגה ואוויל, אלא אף רשע, אז קבלו אחריות ולכו אחרי מצפונכם.