הרב שלמה וילק

זריקת סוכריות

הרב שלמה וילק

 

 

'כבוד הרב', קרא אחד מנכבדי הקהל מיד עם תום התפילה מן הקצה השני של בית הכנסת, 'תוכל לבוא לכאן לרגע'. זה עתה סיים הגבאי לאחל מזל טוב לנער בר המצווה, הזמין את הקהל לשיעורים השונים, והבטיח קידושא רבה בחצר מיד לאחר התפילה.

 

זרמתי עם הקהל היוצא, ופניתי אל מקומו של הקורא אלי. 'כבוד הרב' אמר ידידי, ואני הבחנתי בכתם אדום על לחיו הימנית, 'אם זה לא ייפסק, אני לא אשתוק' והצביע על לחיו. הבנתי מיד מה קרה, אולם ראוי לתת ליהודי יקר להשלים את דבריו ולהסבירם. 'מה קרה?' שאלתי בקול דואג, 'מה פגע בך??'. עתה עברנו לאנגלית, משום שלקלל הוא מעדיף בשפת האם, גם אחרי חמש שנים בארץ.

'המנוולים הללו', בתרגום חופשי ומעודן שלי, 'החליטו להרוג אותי'. החנקתי חיוך, אחרי הכל יהודי יקר נפצע ממטח הסוכריות שנזרקו על הנער, למרות שכלל לא ישב באזור המטווח. 'אוי, אני מצטער. הסוכריות??' היתממתי.

 

'אם לא יפסיקו את זה, אז...', הבהיר לי, ואני התחלתי לומר 'אבל...' ומיד היסה אותי. 'אין אבל, אם לא תפסיק את הקרקס הזה, מישהו יפגע בסוף'.

כאן המקום לספר כי קהילה קדושה כמו שלנו אינה שונה ממרבית הקהילות הקדושות בהן זריקת הסוכריות על חתן בר המצווה האומלל הפכה להיות מוקד השמחה. יתירה מזו, זו הזדמנות לסגור חשבון עם ההוא מהצד השני שפגע בי בפעם הקודמת, או לשמח גם את אם החתן ואחותו במטח סוכריות על ראשן. וכך הופך בית הכנסת לכמה רגעים לשדה קרב, כאשר חבריו של חתן השמחה מחפשים חריר בטלית שעל ראשו או בקסדת האופנים ששם על ראשו (כן, גם זה כבר מנהג, כנראה בהמלצת סוכן הביטוח של המשפחה), כדי להשחיל פגיעה, המתפללים כולם מטווחים איש את רעהו, והמנורות התלויות בבית הכנסת מתנדנדות כמו ברווזים במטווח בלונה פארק, מעוצמת הפגיעות של אלו שלא עשו מילואים לאחרונה וידם לא מאופסת.

 

'איני חושב שצריך להפסיק את זה', אמרתי, 'אבל אדרוש להיזהר מלהכאיב'. פניו התכרכמו, אחרי הכל בלונדון ממנה בא, זורקים מרשמלו לכל היותר, שפוגע רק אם אוכלים אותו. 'אנשים רוצים להביע שמחה' המשכתי, 'וחשוב שתהיה הזדמנות להביע אותה גם בצורה כזו'. מיואש ממני, הניף את ידו בתנועת ביטול ויצא לשמוע קידוש, ואני הפטרתי עוד 'אני מצטער שכך קרה, ואבקש שיזהרו יותר כמובן' רגע לפני שיצא.

עשר דקות אחר כך, כששנינו אוחזים בצלחת פלסטיק מלאה בכל טוב, ניגשתי אליו. הסימן האדום כבר נעלם ויחד איתו העצבים, עכשיו אפשר לדבר.

'מצטער מאוד שיצאתי', אמר באנגלית מהוקצעת 'אתה חייב להסביר לי למה אתה מסכים לקרקס הזה בבית הכנסת?'. פרשתי את השקפת עולמי, אולם חשש קינן בי כי אני אוחז בה רק משום שאיש לא מהין לשים אותי, היושב בסוף מזרח, בקו האש. לו הייתי אחד הקורבנות וודאי הייתה דעתי שונה, אולם, הרגעתי את עצמי, דווקא האובייקטיביות חשובה.

 

התפילה כבדת ראש, מכוונת מטרה, רצינית. אדם עומד מול ריבונו ביראה, מבקש רחמים, מתפעל מיפי הבריאה ומודה על מה שקיבל ויקבל. אנו לוקחים ברצינות תהומית את המצוות, יראים מאימת הדין, גם לומדים תורה בגילוי אחריות ומחויבות. אלא שבכל זה אין שעשוע, ואם אין התורה שעשוע, אז נאבד בעוני ובדלות הרוח. אם בתוך כל הרצינות וכובד הראש איננו יכולים לקרוץ בעין אחת, להשתעשע, להשתטות, לשמוח שמחה פשוטה של משחק, אזי נישאר עניים בדעת וברוח. הרי זה מה שסיפר אומברטו אקו ב'שם הורד' על אובדן הצחוק מן הכנסייה הנוצרית, והלא זה מה שקרה לאיסלאם שנשכח ממנו הצחוק והגיחוך והמשחק ונותר רק עם אותה רצינות תהומית שאכן מובילה אל התהום.

 

שמחה של מצווה אינה עצימת שתי העיניים בכוונה, תוך מחיאות כפיים של דבקות, אלא דווקא היכולת לאבד את השכל, לשמוח בצורה פשוטה. רגע לפני הפטרה קורעת לב ומלאת תוכחה, אנחנו משתעשעים, משחקים בקליעה למטרה, צוחקים לרגע. 'לולי תורתך שעשועי, אז אבדתי בעניי'. הקהילה מרגילה את הילד להיות שמח, לקבל עול מצוות תוך כדי משחק, בשעשוע. אם נפגע מאן דהו, הרי אין זה שעשוע יותר, ואיש אינו רשאי לשמוח במכתו של האחר, אולם איננו רשאים להשבית את השמחה, רק לוודא שתהיה של כולם.

 

בל נטעה, עול המצוות אינו משחק, גם לא נֹעם. אולם, כדי לקבל אותו יש להיות שמח שמחה פנימית. שמחה כזו מפנה חלל ברצינות ובחשיבות העצמית שלנו, כדי לקבל תורה. לעתיד לבוא ישתעשע יונק על חור פתן, כדברי הנביא ישעיה, ודרך שעשועו של התינוק שזה עתה הופך למבוגר, גם אנו משתעשעים, משחקים בזריקת סוכריות.

כל זה דיברנו ועוד, המשכנו לשוחח כידידים ותיקים על שמחתו בילדיו ועל חוש ההומור של הישראלים שאינו קרוב לזה של מולדתו הישנה. הלכתי לבדוק אצל הגבאי, שבת בר המצווה הבאה בעוד חודשיים, יש זמן לנסח הוראות פתיחה באש.