הרב שלמה וילק

גומל חסדים טובים

הרב שלמה וילק

 

 

הבדיחה הידועה מספרת על הגוי שביקש עצה מרב, כיצד להיפטר מגנבים הפוקדים את ביתו תכופות. עצת הרב הייתה לשים מזוזה, עצה שכמובן הרחיקה את המזיקים מן הפתח אולם אז פשטו על הבית השנוררים, החומדים את כספו של בעל הבית בדרכי נעם. והגוי אובד עצות הוא.

 

וכך, פוקדים את בתינו גומלי החסד ואוספי התרומות, איש איש ומטרתו הטובה, מבקשים שקל, שניים או מאה ומאתיים. ובבית הכנסת שלנו מידי ערב ובוקר וצהרים מתרוצצים שנוררים או שד"רים הולכים מעדנות, ומבקשים תרומות מן הקהל הקדוש. רובם אמנם סבורים כי אנו קהל טמא, שהרי בעזרת הנשים שלנו נשים אומרות קדיש בכל תפילה, ובין הגברים יש אלו במכנסים קצרים ובסנדלים, ובשבתות אומרים מי שברך למדינה ולנשים העגונות באדיבות בתי הדין, אולם כיוון שהכסף מטהר הרי את הסיגים, ומקדש טמאים כאפר פרה אדומה, גם אנו קהל קדוש.

יש את אלו הבאים וטליתם על ראשם, משל היו מייחדים ייחודים ומשוחחים על שרפי מעלה, ואל לנו למנוע טוב מבעליו. יש אחרים האוחזים ברכת רב, המתחנן לתרום למשפחה המשוועת לעזרה ונמצאת במצוקה נוראית וילדיה חולים והיא אלמנה בגויים. והברכה ללא תפוגה, ואל תהי ברכת הדיוט, כל שכן רב, קלה בעיניך.

 

יש את אלו המהלכים אט, מתנשפים עדיין מריצתם בין קהילה לקהילה, מהרהרים וחוזרים על מילות התפילה, מושיטים יד או קופה, וממלמלים כי צדקה תציל ממוות את הנזקק ועוד יותר את התורם. אחרים שותקים, עומדים לידך כמה שניות, ממתינים לברור מאליו, מחכים שרק תסיר את ידך מעיניך בקריאת שמע, או תסיים את ברכת השנים ותפתח ארנקך. אמנם אם היה נחש על עקבך אל לך להפסיק מתפילתך, אולם עתה כרוך על עקבך (עק)רב, ועליך לחדול מיד.

 

במו עיני ראיתי השבוע מי שמסתובב ללא אומר ומניח פוסטר אדום זועק ליד כל מתפלל, ועובר אחר כך לאסוף את הדפים והכסף. דא עקא, הדפים חולקו באמצע קריאת התורה, כנראה משום שקריאת הזעקה של האם שבנה חולה, שנים עשר ילדיה נזרקו מן המוסד החינוכי ובעלה בחור ישיבה קדושה, חשובה מקריאת פרשת פנחס, שממילא חוזרת על עצמה ללא חידוש מיוחד.

והיה גם מי שבא בסנדלי שורש, בכיפה סרוגה ובבגדי מאבטח, וביקש השלמת הכנסה לתמיכה בהוריו החולים והזקנים, בעיקר כדי שיוכלו לחגוג את השבת כהלכה, והוא אינו פוסק כרבי עקיבא הממליץ לעשות את השבת כחול ולא להיזקק לבריות. ויחד עימו נכנס מי שפוסק כר"ע לחומרא ועושה חולו כשבת, ואינו עובד כלל כדי שיזכה לשלש סעודות בכל יום מעין עולם הבא.

 

כאן המקום לספר על הגבאי היקר שלנו, המשמש גם כש.ג., יושב ליד החלון ועינו צופיה הליכות חצר בית הכנסת. ומרגע שנכנס בשערי החצר מי שכיסיו מרשרשים ממטבעות, הוא נכנס לכוננות, ומבקש מן המזיק להרחיק את נזקו עד לסוף התפילה, ורק משבית הכנסת ריק מאדם מתיר לבקש נדבות. ובלעדיו היה בית הכנסת הופך לבית תמחוי והתפילות היו בעיקר בקשות למצוא די מטבעות ושטרות לכל השד"רים הצדיקים המבקשים לזכות את הקהל, וידי חובת דרשת הרב היינו יוצאים בבקשות מלב מורתח להציל נערה שנישאה לערבי והיא בפיקוח נפש אחת מישראל.

 

עתה נזכיר את הקבוצה האחרונה והמתוחכמת ביותר, אלו שלמדו לפנות לרב ולעקוף את הגבאי, ביודעם כי ליבו לא יתננו לדחותם. 'כבוד הרב' הם יאמרו בהכירם בי כרב בגלל זקני וחולצתי הלבנה, 'איני רוצה להטרידו חס וחלילה, אולם מדובר בהצלת חיים'. ואני אהנהן בראשי כיוון שאיני מדבר בתפילה אלא לפיקוח נפש מיידי או לבקשת הגבאי, והם ממשיכים ואומרים בראותם את הכיפה הסרוגה שלראשי 'מדובר ביהודי ירא שמים שפוטר מעבודתו, ואשתו עבדה ימים כלילות', ואני מקווה שטעה והכוונה היא שעבדה לילות כימים, 'ועתה היא חולה ואינה יכולה לעבוד'. בחולשתי ארמוז באצבעי כי ימתין ואבקש מן הקהילה בעצמי, במקום שאפשר להפסיק, לתרום, כשעיני הגבאי נעוצות בי באכזבה ובזעם.

 

ומה יעשה הבן ולא יחטא, אוי לנו מיצרנו ואוי לנו מיוצרנו. האם להעלים עין ולאטום לב, אולי לתת שקל למרות העין המוכיחה? האם לתת לעניי עירך וקהילתך הקודמים לעניי קהילה אחרת, או שמא להפסיק מן התפילה ולהפריע את מהלכה בכל רגע? האם לתת צדקה ולהנציח בטלנות, או לתמוך בריבוי ילדים ובתלמוד תורה? האם לתת צדקה אך להעיר כי אין דעתי נוחה, והלא גערה בעני כמוה כהריגתו?

אין איש יודע את התשובות. מידי פעם תיתן ולעיתים תאטום את ליבך, תביט באיש ותנסה לתהות על קנקנו ולבדוק את אמינותו רק בחכמת קריאת הפרצוף. תיתן שטר כסף לאישה העומדת על הפתחים, אך לאיש תסגור ארנקך משום שבושתה גדולה מבושתו בעיניך, למרות מאמר חכמים. להיות יהודי אין פירושו לפתוח את ארנקך לכל צורך שבעולם, אך להרגיש ייסורי מצפון כשלא עשית זאת. לדעת כי גם לחסד היהודי יש גבולות, ורק בני ישמעאל שאין גבול לחסדם, חסד לאומים חטאת.

 

טוב שיש שבת, אז הגבאי יכול לדרוש את תרומותיו ללא הפרעה ובאישור.