הרב שלמה וילק

מי ברך לחולים?

הרב שלמה וילק

 

 

שלשה סימנים נתנו חז"ל בישראל, ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. שני סימנים נתנה האמא היהודיה בילדיה, רופאים ועורכי דין. ומדינת ישראל, שנוסדה כדי לקומם את חזון הנביאים, החליטה כי בעזרת משכורות נמוכות ועבדות ארוכת שנים, לפחות הרופאים היהודים יהיו ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. עם עורכי דין לא היה סיכוי כמובן. ובקהילות ישראל רבות, כמו זו שלנו, אין צועקים יותר 'יש כאן רופא' כשמאן דהו חש ברע, אלא 'רק רופא אחד בבקשה', שאם לא כן, יעוטו נשים וגברים על החולה, וחס וחלילה יתערבבו להם נשים וגברים בקהילה קדושה.

 

אחד מרגעי השיא בתפילה הוא כמובן ברכת 'מי שברך לחולים'. הרי בעבר ארכה הברכה דקות ארוכות, כאשר כולם עומדים בתור כדי לומר לגבאי את שמות החולים הזקוקים לרפואה. והגבאי קורא מרשימה ארוכה את שמותם של חולים שלכמה מהם טובה ברכת מחיה המתים מברכת רופא חולים, ואחרים כבר מזמן ברכו הגומל וכלל לא שמים על לב שהגבאי ממלמל עדיין את שמותם. אולם כיום מצאו הגבאים דרך לקצר את התפילה לשלום החולים, כדי שאפשר יהיה להעלות למוסף את החזן המאריך ביותר, בשימוש בטכנולוגיה המתקדמת ביותר הקיימת – Wireless.

 

וכך מודיע כל גבאי למתפללים כי על כל המעוניין להזכיר חולה, לציין את שם החולה ממקומו ולא לגשת לבימה. והגבאי מפסיק בעת אמירת 'יברך את החולים' וממתין מספר שניות בעצימת עיניים, כנראה כדי לא להפריע לקליטה, וממשיך במהירות. תמיד יהיו אלו שטרם הספיקו לקרוא את שמות כל החולים שהם מכירים, או אלו שחשבו שמדובר בתפילת יזכור, והם ממלמלים שמות ועוד שמות של אלו שאינם איתנו עוד. וכמובן, הרופאים, שבאותו רגע של דומיית הגבאי עושים ביקור בוקר במחלקה, עוברים שם אחר שם, ומברכים לרפואה. אולי, רק אולי, מחר סוף סוף תהיה משכורתם תגמול הוגן בעד עבודתם – משכורת זעומה ללא חולים.

 

ולרב, בתפקידו כעובד סוציאלי, אלו רגעים חשובים מאוד, רק למענם הושב במזרח אל מול פני הקהילה. מבט חטוף על הקהילה יגלה מי זקוק לנחמה ולרפואה ומי בענייניו עסוק. ויותר ממה שהקב"ה צריך את הזכרת השמות הללו בעת הברכה, זקוקה לה הקהילה. הרי זהו לוח המודעות הקהילתי, שגם הוא עבר ללוח וירטואלי, בו מזכירים לכולם כי יש מי שחולה במשפחה ויש לתמוך בו.

ולעיתים יש את המבקשים ברכה פרטית וניגשים אל הרב בבקשה אישית לברך את בן משפחתם החולה, ואני שואלם בדבר המחלה והטיפול הרפואי, ומברך כי הקב"ה ישלח ברכה במעשי ידי הרופאים, יברך את החולה ברפואה, ואת משפחתו במנוחת הנפש.

 

בשבת האחרונה ניגש אלי אחד המתפללים, בחור צעיר שזה עתה סיים שלשים לאביו. 'הרב', פנה אלי, 'שנה שלמה עשינו מי שבירך לאבא. לא ממש עזר...'. הדברים לא נאמרו בהתרסה אלא בנימה של 'אז מה אני אמור לחשוב על הברכה הזו?'. אין זו הפעם הראשונה שאני נשאל שאלה כזו, או חושב על כך בעצמי. להבדיל מן התפילות הרגילות והשגרתיות שאין להן כתובת מדויקת, והן באו להגדיר יעדים ומטרות ולחזק את האמונה כי הכל מאת האל, כאן מדובר בתפילה מאוד אישית, הקוראת בשם ומבקשת בקשה הניתנת לבחינה.

 

יכולתי לומר לו כי הקב"ה ענה ואמר 'לא', אולם איני מקבל תשובה זו, אלהים לא עונה 'לא'. יכול הייתי לומר כי לא תמיד התפילות עוזרות ולעיתים מידת הדין מתוחה, אלא שאני מאמין כי התפילות כולן עוזרות. עלה בדעתי להשיב כי מי שהלך לעולמו בידיעה כי כה רבים רוצים בבריאותו, גם זו נחמה, אולם בתום שלשים עדיין מתו מוטל פניו ואין בזה נחמה. רציתי לתת לאבל מראה מקומות מחקרי-רפואי בינלאומי, המראה כי תפילות עוזרות לרפא חולים, אולם אז עשוי היה לחשוב כי אולי לא התפללנו כראוי. החלטתי לשתוק, הרי גם הקב"ה שותק ברגע כזה, אולם הבנתי כי הוסמכתי להיות רב שלא על מנת לשתוק.

אמרתי 'הברכה היא טקס קהילתי, שבא לשתף את כולנו בכאב שלך, ולעזור לך להתמודד'. שתקתי רגע לראות את מבע פניו, והמשכתי 'כולנו לקחנו אחד משישים מן המחלה של אבא, אבל אחד משישים גם מהכאב שלכם, ולכם היא וודאי עזרה, מיד".

 

'אבל', אמר הבן, 'לא בשביל זה התפללנו'. 'נכון' השבתי, 'התפללנו שאבא שלך יבריא, אבל תפילה אינה שונה מתרופה, היא מתאמצת לתת כוחות, היא נותנת תקווה'. הבחור חשב לרגע והוסיף 'והיא יותר טובה מתרופה משום שהיא מנחמת ומרפאה גם את המשפחה, ואין לה תופעות לוואי, אה...'. אם הוא יכול להתבדח קצת, אז התשובה התקבלה על דעתו, כך אני מקווה.

תרופות עוזרות, גם אם לא לגמרי. אנו ממשיכים לתת תרופות ולקוות שיצליחו, למרות שלעיתים קרובות ההצלחה זמנית או לא קיימת. תפילה היא טקס בו כולנו סובבים סביב בימה ומצטרפים לבן משפחה בבקשו על חולהו, כדי להקל מעליהם את הנטל, נטל של אימה ונטל כלכלי, נטל של בדידות ונטל של כאב. אלו גבולות התפילה, היא פותחת ערוצים רוחניים, שאין ספק היום גם לעולם הרפואה שיש להם חלק במחלה וברפואה, אולם היא לא באה כתחליף או כביטוח לרפואה הביולוגית.

 

אימי זיכרונה לברכה הייתה חולה שנים ארוכות, עד שלבסוף הכריעה אותה מחלתה. כילד וכמתבגר התחננתי שנים רבות לרפואתה, והיא אכן שרדה וחייתה חיים מלאים, אולם מעולם לא הבריאה ממחלתה. מאבקה בסרטן הצטרף למאבק הרופאים, אולם רק החלק הרוחני ניצח ואִפשר להמשיך לחיות, בזכות התפילות והתמיכה, ובזכות 'שמעולם לא ביקשתי רחמים מאיש, וגם לא קיבלתי', כדבריה, 'רק מאלהים'.

ואני למדתי לא לרחם, ורק מהקב"ה לבקש רחמים. למדתי לבקש חסד, להאמין כי הרפואה אינה בידי, גם לא החיים. למדתי לא לקחת כמובן מאליהם את הבריאות ואת העושר, לדעת למצות את הרגע הטוב ולהודות עליו, אך לזכור כי גם הוא חסד ואורכו רגע.

 

'אז נמשיך לומר מי שברך?' שאלתי את הבחור הצעיר. 'כן', ענה. 'עכשיו לצערך כבר אין לך למי לבקש, ולשמחתך אין מי שעוד צריך לברכה' אמרתי, 'אז על מי תבקש?'. 'על ליאוניד אידלמן, זה שמייצג את שביתת הרופאים ושובת רעב, ככה נרוויח פעמיים' ענה לי בדרכו החוצה.