הרב שלמה וילק

ילדים זה שמח

הרב שלמה וילק

 

 

אין דבר יותר משמעותי וחשוב מן הילדים שלנו, אולם הם מתקבלים בבית הכנסת ברגשות מעורבים. שיבואו, אדרבה, שישירו אנעים זמירות ויבואו לקבל סוכריות, אבל חלילה שלא יפריעו לתפילה. ולכל קהילה מדיניות משלה, אחת מבקשת שלא להביא ילדים מתחת לגיל מסוים לבית הכנסת, ואחרת דווקא מלמדת "ראשית עריסותיכם תביאו בית ה'". הרי את חינוך הילדים הצבנו במרכז ההוויה התרבותית וההלכתית שלנו, ובכל מקום אחר אנו סבלניים, מכילים, מחנכים, מוכנים לסבול חיתולים, לילות בלי שינה, ערבי הורים, דמי כיס, חוץ מבבית הכנסת, שם הילדים מהווים את אחד מגורמי החיכוך הגדולים ביותר.

לפני עשרים שנה חיפשנו קהילה ובאקראי הגענו למבנה קטן, כסאות עץ ישנים, קהל מזדקן, קימורי תקרה שראו ימים טובים יותר, ותפילה שגם היא ראתה עיניים בורקות מאלו של הקהל.

 

נכנסתי עם תינוק קטן, בן שנה וחצי, קופצני ומרעיש, שנינו הורדנו את ממוצע הגילים בעשרות שנים, ולפתע אורו עיניו של היהודי בכניסה. איש מבוגר, שבמהרה למדתי על סיפוריו מן התופת ההיא ועל המשפחה הנפלאה שהקים בארץ. ארבעים שנה אחרי המלחמה ההיא, והוא עדיין נרגש למראה ילד יהודי, ועוד בקהילה של ניצולים שטרם הסתגלה לנס הגאולה. כשהלך לעולמו, שמונה עשרה שנים אחר כך, עדיין היו עיניו בורקות למראה ילד קטן שבעיניו היה אות גדול לגבורה יהודית. גם כשאותו ילד קטן היה לצנחן ובן ישיבה, היו אלו רק הילדים הקטנים שריגשו אותו. וכך, ככל שנכנסנו פנימה נדלקו עיניים נוספות ואורו, ילד יהודי תינוק. ניצחנו.

 

ויהודי אחר, שהניח מידי שבת טבעות ביסלי על אצבעותיהן של בנותיי באהבה רבה, ובבכי של שמחה ותדהמה, כשהלך לעולמו קיוויתי רק שהטבעת הבאה שתונח על אצבען תינתן באותה אהבה ורכות ודאגה.

ובשבת האחרונה ניגש אחד המתפללים, יהודי יקר ומבוגר שנולד לאחר שהסתיימה המלחמה, ומבטם המופתע של הוריו למראה תינוק יהודי נשכח ממנו, אל אחת האימהות הצעירות והציע לה בנימוס רב כי בפעם הבאה תשאיר את הילד בבית. 'לא שאני לא אוהב ילדים' אמר האיש, 'אבל הרעש שהוא עושה מפריע לקהל'. תמיד הרי זה 'הקהל'. והיא, כמנהגן של נשים מודרניות, מיד הגיבה 'ומה אתה רוצה? שאשאר בבית עשר שנים?' ובכך חשפה את תכנון המשפחה שלה, לפיו לאחר עשר שנים לא תלד עוד. 'אתה היית נשאר עם הילדים??, לא, הרי זה התפקיד שלנו!' התרעמה כנגדו. נבוך ונסער ענה האיש 'לא התכוונתי, את רצויה בבית הכנסת, אבל הילד מפריע לכל הקהילה ברעש, ולא רק הוא חס וחלילה' הצטדק, 'כל הילדים הקטנים צריכים להישאר בבית, זה לא כבוד בית הכנסת'. עוד מושג ערטילאי, 'כבוד בית הכנסת'.

 

שניהם המשיכו לשוחח ולא יכולתי שלא לגשת אליהם. 'הרי יש גן ילדים בסמוך אלינו' אמרתי, 'וכשרעש הילדים עולה משם בשעות התפילה, מעולם זה לא הפריע לאף אחד', תמהתי. 'אז למה דווקא הרעש הזה מפריע? והוא אכן מפריע גם לי'. עצרו השניים מדיונם. אכן, רעש מכוניות עוברות או ילדים ברחוב, שיחת עוברים ושבים או ריח הבישולים של השכן אינו מפריע לאיש, אך משום מה אותו הרעש כאשר הוא בבית הכנסת, או ריחות הצ'ולנט של הקידוש מסיחים את דעת כולם. והסיבה היא פשוטה – הציפיות שונות.

'לרב משה שהלך לעולמו זה לא מכבר' אמרתי, 'נעם רעש התינוקות משום שהוא ציפה וייחל לו. דווקא את רעש התינוקות ברחוב לא אהב משום שאותם תינוקות לא נכנסו לבית הכנסת' הוספתי עובדה לא בדוקה כלל.

 

'אז הבעיה היא בראש שלך' הטיחה האם הצעירה ביהודי. 'אם לא תצפה שיהיה פה שקט של בית קברות, אז תוכל להתפלל. אני רוצה להתפלל וגם בעלי' כאן היא נקבה בשמו שלא אזכירו כמובן, 'ולכן נמשיך לבוא'.

התפרצתי באמצע, משום שהמשפט הבא שלה, כך חששתי, יהיה 'אם קשה לך, יש עוד קהילות בסביבה'. 'אבל אל תשכחי שהוא לא מצפה רק שיהיה שקט, אלא גם שהילדים ילמדו לכבד את בית הכנסת כבית אלהים, ולהרעיש ולשחק זה לא ממש כבוד', קלקלתי את כעסה המוצדק.

המשכתי, 'צריך להרגיל את הילדים לבוא לבית הכנסת, זו המורשת שהותירו לנו ההורים שהיו שם. תינוק הניגש לנשק את הפרוכת בשעה שהכהנים עולים לדוכן, כמו שקורה לפעמים וכל הכהנים כועסים עליו, דומה בעיני לכרוב הניצב בקודש הקודשים בשעה שהכהן נכנס לפני ולפנים. אולם הבאתו לבית הכנסת אסור שתהיה רק כי אין מקום לשים אותו בינתיים. גם בבית הכנסת אנחנו מחנכים, צריכים להרגיל אותו בהדרגה לכבד את התפילה ולהוקיר את המקום. ועד שיעשה זאת, הקהל צריך לצפות שיהיה רעש, שילדים ירוצו בין רגליו'. סיימתי את הנאום.

 

במרבית בתי הכנסת יש מזוזה, למרות שבית כנסת המשמש רק כבית תפילה פטור ממזוזה. יש אצלנו מזוזה משום שאנו לומדים ואוכלים ומנמנמים בדרשות, משום שיש בבית הכנסת ישיבות וועד, וערבי זיכרון ומסיבות יובל, ומשום שאנו מתירים גם לילדים להרגיש בבית. במפגשים בבית הכנסת, שלש פעמים ביום, באים להיות קהל, ורק אז לעמוד מול הקב"ה במנין. המנין אינו רק המכשיר את האפשרות להתפלל ולומר קדיש, אלא גם להיפך, התפילה יוצרת מנין וקהילה.

 

ילדים הם חלק מן הקהילה, הם לא רק הניצחון שלנו, לא רק דור העתיד, הם חלק מן הקהילה וגם להם יש תפקידים בקהילה הזו – לקבל סוכריות, לשיר אנעים זמירות, לשעשע, לומר קבלת שבת, לרוץ מתחת הבימה כדי לתפוס סוכריות שאנו זורקים. אם נצפה לזה, נגלה שהתפילה שלנו עשירה ומכוונת ובשפה ברורה רק בזכותם. בית הכנסת היהודי, להבדיל מן הכנסייה והמסגד, אינו מקום שמיימי בו מתהלכים מלאכי מעלה. זהו מקום ארצי, בית עם, בו האלקים יורד את ביתנו ולא אנו עולים את ביתו. וכשקב"ה אורח בבית, מנקים ומסדרים ויראים, אולם לא מסלקים את הילדים כדי שלא יעשו רעש, אלא מלבישים ומסרקים ורוחצים, ומבקשים ומקווים כי ינהגו בדרך שתכבד אתכם ואת האורח החשוב.