הרב שלמה וילק

לולי תורתך שעשועי

הרב שלמה וילק

תכנית מלווה מלכה, רשת ב', מוצש"ק שבת שובה.

 

לעיתים, כשאתגרים והמבוכות מאיימות להכריע, אני מביט בקנאה בילד קטן המשתעשע בקופסת קרטון בלויה, ועל פניו חיוך גדול. היכן לאורך הדרך איבדנו את היכולת להשתעשע? מדוע אנו רודפים אחרי הנאות ותענוגות, מוציאים ישן מפני חדש בטרם זה הספיק להתיישן, ואיננו שמחים כמו אותו ילד?

טוב, אחרי הכל אנו אנשים מבוגרים ואחראים, העולם כולו מונח על כתפינו ואנו צריכים לתקנו, למי יש זמן לשעשוע, ומה פתאום להשתעשע בקופסת קרטון עלובה, ובכלל אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה! וכשהלב גס בשמחה, והרוח יגעה ועייפה, אנו מביטים אל על ושואלים מדוע עול מלכות שמים כבד כל כך?

מתי קמת לאחרונה ואמרת בשמחה שאת מודה לא-לקים שהחזיר את נשמתך, במקום לבקש עוד שעה לישון? מתי חזרת ללימודים ביום ראשון נרגש מן ההזדמנות ללמוד, במקום להצטער שהחופש עבר כל כך מהר? מתי ישבתם מול דף גמרא וחייכתם בהנאה למשמע דבריו של רב אשי, במקום לקפוץ לקושיית התוספות על הסוגיה? מתי התפעמתם למראה העלים הנושרים בסתיו, במקום לטאטא אותם מיד?

עול מלכות שמיים הוא כבד כמו ארון הברית, הנושא את נושאיו. עולו כבד מאוד, אך אם נשיאתו היא יגיעה ואינה שעשוע, אולי זה אינו עולה של מלכות שמים, אלא מלכות אדם. ולא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל, ואמר הנביא ישעיה.

 

לולי תורתך שעשועי, אז אבדתי בעניי, לא תורה משמחת בלבד, אלא משעשעת, שאותו ילד המשחק, כאותו נער המשתובב. הרבה שובבות אנו מוצאים בחז"ל והרבה שעשוע, בקושיות ותשובות והערות ופרשנות.

 

לפני שנים אחדות השתתפתי בפגישה של אנשי חינוך ורבנים יהודים עם אנשי חינוך ואנשי דת מוסלמים. התבקשנו כל אחד להביא את הספר המקודש שלו, אנו את התנ"ך והמוסלמים את הקוראן. במהלך המפגש התבקשנו להוציא את הספרים, וכל אחד הוציא מתיקו את ספרו. ללא יוצא מן הכלל היו התנ"כים כולם בלויים, חלקם ללא כריכה, אחרים עם סימונים שונים בתוכם, והערות בצד. ספרי הקוראן כולם היו חדשים ומצוחצחים. שאלנו לתומנו אם הספרים נקנו לאחרונה, והם השיבו כי הם בני עשרות שנים. היו כמה מאיתנו שנבוכו ממצב התנ"כים שלנו, אולם בעיני היה זה ההבדל בין יהודים לעמים אחרים. התנ"ך בשבילנו הוא ספר להשתעשע בו, הוא ידיד ורע, גם התלמוד. אסונו של האיסלם הוא שאיבד את חוש ההומור ואיתו את חוש השעשוע, לכן נראה הקוראן כחדש. יהודים לא איבדו את חוש ההומור, איננו קוראים בספרי הקודש שלנו כמי שכפאו שד, או כמי שחושש מאימתם. אנו הסיפור עצמו, וכמו שאנו מתבלים כך מתבלה התנ"ך שלנו ומקבל פנים חדשות. אינני בוש בתנ"ך בלוי, גם לא במסכתות שלי הנראות כקופסת הקרטון של הילד הקטן, משום שממש כמו הילד הקטן, גם אני משתעשע בקרטון הזה, והוא הנותן לי חיים.

 

לפני שנים רבות חזרתי בתשובה. אחד הדברים המסוכנים לחוזר בתשובה הוא אבדן חוש ההומור והיכולת להשתעשע, דווקא בגלל החזרה בתשובה. לא שעשוע של אבדן השכל, הרי זו שטות, לא שעשוע של הפקרות, הרי זו פריצות, גם לא שעשוע של כיף, הרי זה תאווה, אלא כזה של שמחה והומור, וצחוק עצמי, וביטול הקנאות, ושמחה פשוטה בלימוד תורה. שנים עברו עד שלמדתי כיצד להשתעשע, להבין שבית מדרש ללא חיוך אינו בית מדרש ומקום תורה ללא משחק הוא מקום עני. כולנו שבנו בראש השנה, וביום הכיפורים נחתום את תשובתנו. ומיד כשאנו נקיים מכל חטא ועוון, עוד בטרם הורדנו את הקיטל וחזרנו אל העולם הזה, נאמר 'והוא רחום יכפר עוון'. כמה הומור עצמי יש במילים הללו, כמה כנות, כמה שעשוע. יהי רצון שתתחדש עלינו שנה טובה, שנה עשירה בתורת שעשועים.