הרב שלמה וילק

שמחת בית השואבה

הרב שלמה וילק

תכנית מלווה מלכה, רשת ב', סוכות התשע"ב.

 

את מצוות תקיעות השופר של יום הכיפורים למדו חכמים ממצוות התקיעה ביום הכיפורים של שנת היובל, התקיעה שקראה דרור בארץ לכל יושביה. כל מצוות התורה באו לשחרר את האדם מכבלים שונים ומשעבוד, השעבוד של אדם לאדם, העושק, ההתמכרות לעבודה, לממון, לאכילה, לתאוות, ליופי. עבד השם הוא לבד חופשי, משום שהקב"ה הוא היחיד המבטיח חירות לאדם.

הגמרא בתחילת מסכת סוכה קובעת כי לעולם אין שכינה יורדת למטה מעשרה טפחים ומעולם לא עולה אדם למעלה מעשרה טפחים. זהו ביטוי נפלא לחסד האלקי הגדול, המבטיח כי את הארץ נתן הקב"ה לבני אדם, ובכל מקום בו נהיה, בכל גובה אליו נגיע, הוא יהיה בגדר עשרה טפחים בהם אנו בני חורין, והקב"ה רק חופף עלינו כל היום. הסוכה היא אותם עשרה טפחים, ומעל הסוכה נמצאת השכינה. הסכך מפריד כביכול בין שמים וארץ, לכן הוא אינו מעשי ידי אדם ואינו מקבל טומאה, אך גם אינו מעשה ידי שמים לגמרי, אלא תלוש מן הקרקע.

 

לא כארץ מצרים היא ארץ ישראל. במצרים אין מביטים למעלה בציפייה לגשם, ואילו בארץ ישראל תלויים לחלוטין בחסדי שמים. אולם דווקא התלות בחסדי שמים בארץ ישראל אינה מעודדת פסיביות והתבטלות, אלא עבודה קשה. יהודי מביט אל השמים, אולם הגשם יורד מן השמים עד לעשרה טפחים, ומשם אנו מצווים לקחתו. שומע תפילה מעניק בחסדו מים, אולם רק בזיעת אפיים אפשר ליהנות מן המים הללו. זו שמחת בית השואבה, בה אנו מכינים את עצמנו לדורון, תפילה ומלחמה. אנו מזכירים כי אבותינו השתחוו אל המזרח, בסגידה אל השמש ואנו עינינו ליה, אחר כך אנו מתפללים לקב"ה כי תהיה השנה גשומה ומבורכת, ולבסוף אנו מעלים מים מן הגיחון, עמלים כדי ליהנות מן המים.

אי"ה נזכה בקרוב לעבודת בית המקדש, ואז ננסך על המזבח יין במשך השנה. היין הוא יציר כפינו, הוא מסמל את ההעלאה של הטכנולוגיה לקדושה, וההבנה כי גם את הטכנולוגיה אין לייחס לאדם, אלא להחזירה לאלקים. בסוכות מנסכים גם מים, לא רק משום שהמים מייצגים את הנוזל המאפשר חיים, אלא אף את ההחזרה של מה שניתן לי ע"י הקב"ה בחזרה אליו. זהו הזיכרון שלא לקחת את החסד כמובן מאליו.

 

נאחל שתהיה השנה הבאה עלינו טובה וברוכה, שירעפו עלינו טללי השנה וגשמיה ושנדע לעמול כדי לקבלם. וגם אם לא נזכה השנה לחגוג במקום המקדש, יהיו נא דברינו לרצון כקרבן פרים.