הרב ברוך קהת

החוקיות שבטבע וכוח הרצון

הרב ברוך קהת

פרשת הבריאה (בראשית א') מתארת כיצד ברא ה' את העולם בחכמה, האיר את החושך, הבדיל בין שמים לארץ ובין ארץ לימים, ותחת התוהו מילא את היקום חיים. על פי התיאור שבפרשה קבע אלוקים בעולם חוקיות ומחזוריות טבעית המאפשרים את קיומו האוטונומי ללא התערבות פעילה ומתמדת של בוראו – הבדלת שמיים וארץ תלויה ברקיע: וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם (ו); מחזוריות היום והלילה וחילופי עונות השנה תלויים במאורות: יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים (יד). בצומח ובחי הוטבעו כוחות השומרים על הפרדת המינים ועל קיומם הנצחי: עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ (יב); פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ (כב); נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ (כד).

משורר תהילים קמ"ח, שחיבר את המזמור בהשראת פרשת הבריאה, ולכל אורכו השתמש בביטויים ובתיאורים הלקוחים מפרשה זו, אכן ראה לנגד עיניו עולם הפועל על פי חוקי הטבע המשמרים אותו ומבטיחים את קיומו המתמיד: כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעוֹלָם חָק נָתַן וְלֹא יַעֲבוֹר (ה-ו).

 

כיצד מתגלה אלוקים בעולם המתנהל באופן אוטונומי על פי חוקי הטבע?

האדם שנברא ביום השישי, היום בו נבראו שאר בעלי החיים שביבשה, משתלב גם הוא במערכת של המחזוריות הטבעית, אך לעומת שאר הברואים האדם נברא 'בצלם אלוקים'. נראה שאת המושג 'צלם אלוקים' יש להבין לאור אופן הצגת אלוקים בפרשה זו, פרשת הבריאה. בבירור ניכר בפרשה תיאור אלוקים כשולט ביקום ובכל המתרחש בו, ואכן מפורש בכתוב שבמושג 'צלם אלוקים' כלול כוח שליטה של האדם על שאר הברואים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ. בתור נברא ב'צלם אלוקים' הופקד האדם על העולם למשול בו ולהמשיך לפתחו ולשכללו.

אך נראה שהמושג 'צלם אלוקים' טומן בחובו עניין בסיסי יותר מכוח השליטה על שאר הברואים. לעומת כל המתואר בפרשת הבריאה אלוקים אינו נתון תחת המערכת הטבעית הכפופה לחוקי הטבע ולמחזוריותם. אלוקים הוא היוצר והקובע את החוקים הללו ברצונו החופשי. בדומה לו גם האדם שנברא בצלמו, למרות היותו כאמור חלק מהמערכת הטבעית, טבועים בו הכוחות של הרצון החופשי המאפשרים לו לבחור את דרכו ולהשתחרר מהכפייה הדטרמיניסטית [הכרחית] של חוקי הטבע, של יצריו ושל שאר הדברים הכובלים אותו. רק מכוח תכונת החופש ויכולת גילוי הרצון שלו הוא הופקד על הברואים כולם, ובאמצעות גילוי חירות הרצון שלו הוא מבטא את חירות הרצון האלוקי, בעולם הנשלט על ידי חוקי הטבע.

 

בדומה לאדם הנבדל משאר הברואים גם השבת שונה ונבדלת משאר ימי הבריאה. בכל אחד מששת ימי הבריאה נברא דבר שהשתלב במערכת הטבע, ולעומת זאת ביום השביעי לא נברא דבר. השבת אינה חלק מהמערכת הטבעית, אלא היא הצוהר לכניסת הקדושה לעולם: וַיְבָרֶךְ אֱלֹקים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ. האדם שנברא ב'צלם אלוקים' נדרש בשבת לשבות ממלאכתו, כדי לשלב בעולמו הטבעי את הקדושה שהוכנסה לעולם ביום השביעי לבריאה, עת שבת ה' מכל מלאכתו. על ידי השבת מכוון רצונו של האדם להתאמתו לרצון בוראו, ועל ידי כך הוא מוציא אל הפועל את 'צלם אלוקים' שבו.

את היחס בין כוח הרצון של האדם לבין המערכת הטבעית שבתוכה הוא נתון תיאר הראי"ה קוק כך: "כשאור הקודש מוזער, שולט הטבע בגסותו, חוקיו הסמויים הולכים ומלפפים את החיים, והאדם נמשך אחרי צדו הבהמי, והעולם אחרי מערכותיו... וכשהשכל התוכי מתגבר, כשהרצון הטוב בחיקויו העליון מתרומם להנהגה, הכל מתעלה, וכבאדם כן בעולם אין שליטה חוקית סמויה, כי אם הנהגה שכלית מדויקה... הרצון העליון הזה מתגבר הוא על כל המערכות, אין הזרמים הטבעיים דוחפים אותו, כי חזק הוא מהם" (אורות הקודש, ג', עמ' לג).