הרב יונתן רוזנצוויג

קביעת עיקרי האמונה

הרב יונתן רוזנצוויג

חמשה חומשי תורה מתחילים בתיאור מפורט של מעשה בראשית. מהתוהו ובוהו ששרר ביקום בתחילת תהליך הבריאה, ועד בריאת האדם ביום השישי ומנוחת ה' ממלאכת הבריאה ביום השביעי והאחרון, כשבאמצע מתוארת בריאת שאר החלקים המרכיבים את עולמנו. רש"י בפירושו לפסוק הראשון בתורה, לא נרתע מלהטיל ספק בצורך בתיאור זה, ובעקבותיו אף אנו נשאל: מהי המטרה של תיאור בריאת העולם? בנקודה זו נחלקו הרמב"ם והרמב"ן, ואנו נתמקד בהבנת נקודה מסוימת בשיטתו של הרמב"ם על פי דבריו של הרב סולובייצ'יק בספרו "איש ההלכה". במסגרת י"ג העיקרים שקבע הרמב"ם בהקדמתו לפרק 'חלק' (סנהדרין פ"י), אין הרמב"ם מזכיר כלל את יצירת העולם כעיקרון חשוב שאי קבלתו גובלת בכפירה. ב'מורה הנבוכים' (חלק ב', פרקים י"ג-כ"א) דן הרמב"ם בהרחבה בשיטות השונות בנוגע לשאלת קדמות העולם, ולאחר מכן (פרק כ"ה) הוא מבאר:

"דע, שהימנעותנו מלדגול בקדמות העולם אינה בגלל הכתוב בתורה שהעולם מחודש. כי אין הכתובים המצביעים על חידוש העולם מרובים מן הכתובים המצביעים על היות האלוה גוף, וגם אין שערי הפירוש בעניין חידוש העולם נעולים בפנינו ולא נמנעים ממנו, אלא היינו יכולים לפרש כפי שעשינו לגבי שלילת הגשמות. אלא... שהיות הא-לוה לא גוף הוכח הוכחה מופתית, ולכן התחייב בהכרח לפרש את כל מה שפשטו עומד בסתירה להוכחה המופתית, וידוע שיש לו בהכרח פירוש – ואילו קדמות העולם לא הוכחה הוכחה מופתית. ולא ראוי אפוא לדחות את הכתובים ולפרשם על סמך העדפת דעה אשר אפשר להעדיף את הפכה בכל מיני העדפות".

 

בדברי הרמב"ם מפורש שהוא לא ראה בעיה עקרונית בקבלת העמדה הדוגלת בקדמות העולם, אלא שמאחר ששיטה זו לא הוכחה סבר הרמב"ם שאל לנו לנטות מפשט הכתוב שממנו משתמע שהעולם נברא. מדוע, לדעת הרמב"ם, הדעה שהעולם קדמון נחשבת לדעה לגיטימית לגמרי? נראה שאפשר להציע כיוון לביאור הדבר בעקבות דבריו של הרב סולובייצ'יק בספרו 'איש ההלכה (ביחוד בחלק השני – "כוח היוצר שבו"). הרב סולובייצ'יק קובע בספר הנ"ל שאיש ההלכה מרכז את כל כוחו בעולם המעשי, בהורדת הקודש אל החול ומימושו בעולם המעשה. לפי דעתו אף חשיבותם של עיקרי האמונה היא בהשפעתם על מעשי האדם המאמין. הרב סולובייצ'יק מנתח את יסודות התשובה, הבחירה החופשית, ההשגחה והנבואה, ומראה כיצד יסודות מחשבתיים אלו מבססים אצל האדם המאמין את עולמו המעשי.

 

לדוגמה, הרב סולובייצ'יק מסביר שעיקרון ההשגחה שקבע הרמב"ם איננו עיקרון סטאטי מבחינת האדם אלא הוא יסוד הדוחף את האדם לפעילות ראויה. לא נכון לומר כי האדם הוא מושגח, ותו לא. הרב סולובייצ'יק מדגיש שאת תפיסתו של אריסטו שההשגחה של הא-ל היא השגחה כללית על המין, קיבל הרמב"ם רק ביחס לכלל בעלי החיים, אך לא ביחס לאדם, שלגביו תיתכן השגחה פרטית. אולם, קובע הרמב"ם, שההשגחה הפרטית תלויה ברצון האדם להידבק בבורא. במידה שהאדם מקיים את מצוות הבורא, מתפלל, לומד תורה, מעמיק בהבנת מעשה בראשית ומעשה מרכבה – הוא מתקרב לבוראו, ובעקבות כך הוא יוצא מתחת ידי המקריות של הטבע להיות נתון תחת השגחתו הפרטית של הקדוש ברוך הוא. כאמור, הרב סולובייצ'יק מיישם באופן דומה את הדברים אף בנוגע לתשובה, לבחירה החופשית ולנבואה.

 

אם נלך בדרכו של הרב סולובייצ'יק, שהוא עצמו תלה אותה בדברי הרמב"ם, נוכל לומר שבתור עיקרי אמונה קבע הרמב"ם דווקא את היסודות שאמנם הם לא מצוות בפני עצמם, אך מאידך יש בהם כדי להדריך את האדם לכיוון קיום המצוות ועבודת ה'. את מה שנצרך לשם פעילות המעשית הנכונה – כלל הרמב"ם בי"ג העיקרים שקבע.

מדברי הרב סולובייצ'יק יש ללמוד עיקרון חשוב: אף יסודות שעל פניהם נראה כאילו אינם יותר מאשר שעשוע אינטלקטואלי ללא כל השלכה מעשית, יש בהזנחתם בכדי לערער תפיסות עולם שלמות. הטלת ספק כזו או אחרת בשאלה מטפיסית גדולה יכולה להיראות תמימה מצד עצמה, כשמצד האמת יש לה השלכות הרות גורל, בדומה לדוגמה הנ"ל ביחס לשאלת ההשגחה הפרטית. התברר אפוא שההבנה הנכונה של יסודות הדת אינה רק גילוי של אמת טרנסצנדנטית מעניינת, אלא יכולה להיות להבנה זו השפעה קונקרטית ומיידית על התנהלותנו בעולם.

לפי ניתוח זה ניתן לומר שגישתו של הרמב"ם כלפי קדמות העולם נבעה מכך שמדובר בעיקרון שאין לו בהכרח ערך מכונן בעולם המעשה. על כן הוא ראה בשאלת קדמות העולם נושא לדיון תיאורטי בלבד. מבחינת הניתוח השכלי של הדברים, הרמב"ם סבר שלא ניתן לדחות את הגישה המאמינה בקדמות העולם, אך מצד שני הוא סבר כי יש ראיות לכך שהעולם נברא: הגיוני יותר – אך לא מוכרח – שהעולם אינו קדמון, וזה אף תואם יותר את פשט הכתוב.

 

לפי דברינו, בכל דיון בשאלה מטפיסית יש לבחון בראש ובראשונה אם מדובר בשאלה בעלת משמעות מעשית למקיים המצוות, או שלא מדובר אלא בשאלה תיאורטית אודות אמת מטפיסית גרידא. תשובה לשאלה זו תביא לשינוי בגישתנו להבנת והנהרת העיקרון העומד לדיון. דיון בשאלות מטפיסיות חסרות משמעות מעשית – כדיון בשאלת קדמות העולם – ייבחנו אך ורק על פי אמות מידה שכליות טהורות, ואילו בשאלות אחרות – כגון עיקרון ההשגחה – יש לדון מתוך גישה שכלית המעורבת עם גישה הדואגת לעולם הרוחני של מקיים המצוות.