תומר דבורה קהת

ר' אליעזר בן הורקנוס ואברהם אבינו

תומר דבורה קהת

ויהי בימי אמרפל מלך שנער (בראשית יד א)

ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי פתח: חרב פתחו רשעים ודרכו קשתם וגו' (תהל' לז יד), מעשה בר' ליעזר בן הורקנוס שהיו אחיו חורשים במישור והוא חורש בהר, נפלה פרתו ונשברה, אמר: 'לטובתי נשברה פרתי', ברח והלך אצל רבן יוחנן בן זכיי והיה אוכל קוזזות אדמה עד שעשה פיו ריח רע. הלכו ואמרו לרבן יוחנן בן זכיי: 'ריח פיו שלר' אליעזר קשה', אמר לו: 'כשם שהבאיש ריח פיך על התורה כך יהיה ריח תלמודך הולך מסוף העולם ועד סופו'. לאחר ימים עלה אביו לנדותו מנכסיו ומצאו יושב ודורש וגדולי מדינה יושבין לפניו, בן ציצית הכסת ונקדימון בן גוריון ובן כלבה שבוע, והיה דורש זה הפסוק:

חרב פתחו רשעים ודרכו קשתם – זה אמרפל וחביריו,

להפיל עני ואביון – זה לוט,

לטבוח ישרי דרך – זה אברהם,

חרבם תבוא בלבםויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם וגו' (בראשית יד טו).

אמר לו אביו: 'לא עליתי בני אלא לנדותך מנכסיי, עכשיו הרי כל נכסיי נתונים לך במתנה', אמר: 'הרי עלי הם חרם, אלא שווה בם לאחיי'.

(בראשית רבה, סדר לך לך, פרשה מא, א')

המדרש שלפנינו שוזר מספר רכיבים, שממבט ראשון נראים זרים זה לזה. ארבעה מלכים נלחמים בחמישה מלכים. אברם העברי יוצא לחלץ את אחיינו באישון ליל. ממרחק של כמעט אלף שנה משקיף עליהם ר' אליעזר בן הורקנוס, שהגיע לבית המדרש בחוסר כל, וכעת הוא מוקף בגדולי ירושלים. בדרשתו מולם, הוא קושר את סיפור אברהם למזמור ל"ז בתהילים.

מדוע מביא המדרש את סיפורו של ר"א בן הורקנוס דווקא כאן בהתייחסותו לפרשת לך לך? כיצד מתקשר לכאן מזמור תהלים זה? אם נפנה מבטנו אל סיפורו של ר' אליעזר, נוכל לראות מספר קווים מקבילים בין דמותו לבין דמותו של אברהם אבינו.

 

ראשית, שניהם מורדים במקום בו גדלו. על פי המדרש אברהם שובר את פסיליו של תרח אביו (מדרש רבה , נח, פל"ח), והולך בעקבות צו האל לארץ אחרת. אליעזר בן הורקנוס, לאחר שנשברה פרתו, זונח את התפקיד שהטיל עליו אביו, ובורח ממשפחתו, כדי ללמוד תורה אצל רבן יוחנן בן זכאי. שנית, שניהם מתנגדים בתוקף לקבל גמול תמורת מעשיהם – אברהם מרים ידו ונשבע באל עליון שלא יקח ולו שרוך נעל משלל המלחמה, ור' אליעזר מסרב לקחת מירושת אביו יותר מהמגיע לו, ומכריז "הרי הם עלי כחרם". קשר נוסף בין השניים נוגע לאלמנט הריח, שבולט מאוד בסיפור על ר' אליעזר. בפרשה קודמת במדרש (פרשה ל"ט), מדומה אברהם אבינו ל"צלוחית של אפופילסימון (שמן מור, בשמים) מוקפת צמיד פתיל, ומונחת בקרן זוית, ולא היה ריחו נודף. כיוון שהיתה מיטלטלת היה ריחו נודף. כך אמר הקב"ה לאברהם: טלטל עצמך ממקום למקום ושמך מתגדל בעולם". הנדודים, ההליכה מהבית והטלטלות, הן המוציאות את האדם מעצמו וממקומו, ומפיצות את ריחו ותורתו בעולם. מדובר בתהליך של התחדשות, כמעט אפשר לומר – לידה של "אני" חדש, אשר כוללת גם חלקים לא נעימים, כמו שניתן לראות בסיפורו של ר' אליעזר. "עשה שמונה ימים ולא טעם כלום, עד שעלה ריח פיו לפניו (של ר' יוחנן בן זכאי) וטרדו מלפניו. וישב לו ר' אליעזר והיה בוכה.." (אבות דר' נתן נוסחה ב' פרק יג').

 

אולם, ישנה דרך נוספת להבין את ימי הצום ואכילת העפר של ר' אליעזר. בפרק לז בתהלים, הפרק שאותו הוא דורש בזמן שיושבים לפניו גדולי ירושלים, מתוארת החוויה של הצדיק הבוטח בה': לְדָוִד אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה: כִּי כֶחָצִיר מְהֵרָה יִמָּלוּ וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא יִבּוֹלוּן: בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה: וְהִתְעַנַּג עַל ה' וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ: גּוֹל עַל ה' דַּרְכֶּךָ וּבְטַח עָלָיו וְהוּא יַעֲשֶׂה: וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצָּהֳרָיִם:

ניתן לראות בפסוקים הללו הצעה לנקודת מבט שונה בתכלית על העולם. דוד המלך מתאר כאן הוויה של הישענות על האל וביטחון קיומי מלא שלווה – התענגות על ה', שהיא מצב של שלמות ושמחה. שמחה שאינה תלויה במציאות הארצית הסובבת – וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם. במובן מסוים, זוהי גם חווייתו של ר' אליעזר בימים שבהם למד תורה בשקיקה, כשהוא חסר כל, חוויית התפשטות מהצרכים הגשמיים, והתמקדות מוחלטת ברוחני. ראוי גם להזכיר את התיאור של ר' אליעזר בעת דרשתו, המופיע באבות דר' נתן: "והיה ר' אליעזר יושב ודורש דברים יותר ממה שנאמר למשה בסיני, ופניו מאירות כאור החמה וקרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה, ואין אדם יודע אם יום הוא אם לילה", תיאור שמתכתב עם הפסוק "והוציא כאור צדקך ומשפטך בצהריים" שמופיע במזמור.

בהמשך המזמור: כִּי זְרוֹעוֹת רְשָׁעִים תִּשָּׁבַרְנָה וְסוֹמֵךְ צַדִּיקִים ה':  יוֹדֵעַ ה' יְמֵי תְמִימִם וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה:  לֹא יֵבֹשׁוּ בְּעֵת רָעָה וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ:... נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם: קשה לנו לתאר לעצמנו את ר' אליעזר, הסובל חרפת רעב, קורא את הפסוקים הללו בלב שלם, בלי שמץ אירוניה. אולם מסיפורו נראה שכך הוא – גם כאשר אביו מציע לו רכוש רב, הוא מסרב. בגרסא השונה של הסיפור (אבות דר' נתן), אומר ר' אליעזר: "אילו ביקשתי מלפני המקום כסף וזהב היה נותן לי... לא ביקשתי אלא שאזכה לתורה". מתוך הבנה של העמדה הנפשית המשוחררת בה נמצא ר' אליעזר, ניתן להבין גם את הדרמה הגדולה שאליה הוא קושר את הפסוק – לחימתו הנועזת של אברהם במלכים. אברהם הוא אביהם של ההולכים נגד הזרם – "כל העולם עומד מהעבר האחד ואברהם מהעבר השני" ולכן הוא מכונה 'אברהם העברי' (פרשה מא). העמדה הנפשית שתיארנו לפני כן - עזיבת הבית הארצי, המוכר, וההישענות על ה' ועליו בלבד, משחררות את האדם מן הפחד. הפחד ממלכים, משררה, מאנשים בעלי כוח וממון. גם אברהם וגם ר' אליעזר יודעים כי מדובר בתהליך של שבירה, של טלטול, מלווה בכאב, אך גם בתהליך שצופן בחובו חירות עמוקה ואמיתית, ובית חדש לחסות בו – וּתְשׁוּעַת צַדִּיקִים מֵה' מָעוּזָּם בְּעֵת צָרָה: וַיַּעְזְרֵם ה' וַיְפַלְּטֵם יְפַלְּטֵם מֵרְשָׁעִים וְיוֹשִׁיעֵם כִּי חָסוּ בוֹ: