הרב שלמה וילק

על צניעות שהיא פריצות

הרב שלמה וילק

 

בשבת בראשית הוצאנו, ישיבת מחנים לבנים ומדרשת לינדנבאום לבנות, עלון דברי תורה שחולק בבתי הכנסת. מטבע הדברים הופיעו בעלון תמונות של כמה מבני הישיבה ותמונות של כמה מבנות המדרשה. כמה ימים אחר כך הגיע מכתב אלינו, המנוסח בעדינות ובכבוד מופלאים, בו ביקש קורא נאמן כי לא נפרסם יותר תמונות נשים בעלונים, בנימוק כי "מי שרואה תמונות של נשים הוא יכול להימשך אחר תמונות כאלה, ובמקום להיטהר מדברי התורה הוא יכול ללכת הפוך". לכן, "לענ"ד אין לשים תמונות של נשים בעלון קודש ואם אתה רוצה לצאת מספק אתה יכול לפנות לגדולי ישראל בענין". המכתב הסתיים בברכה כי נזכה להגדיל תורה ולהאדירה, ואני מבקש להגדיל תורה דווקא מתוך מכתב זה.

 

עלון אור תורה להורדה 

 

כשאדם נולד הוא בן האנוש היחיד בעולם, וכל מה שסביבו הם אובייקטים הנמצאים שם כדי למלא את צרכיו. הפנים של הוריו מטושטשים בשבילו, והמציאות כולה אין לה פנים ולא אישיות.

בהדרגה הוא לָמֵד להכיר פנים, תחילה של הוריו, אחר כך של הסובבים אותו. אם הצליח חינוכו של הנער, הוא לומד להביט בפנים הללו כבעלי צרכים נפרדים משלו, כבני אדם אותם הוא צריך לכבד ואף לגלות אחריות ומחויבות כלפיהם. הנער לומד שהאחר אינו שם כדי לנצל אותו, או להתייחס אליו ככלי לסיפוק צרכיו, אלא כמייצג את פני הקב"ה בעולם. יש יצרים למתבגר ולאיש, הוא חומד את מה שיש לאחר, הוא משתוקק להפוך אותו לחפץ ללא פנים וללא שם, כדי שאפשר יהיה לקחת ממנו את מה ששלו ולנצלו, אולם הוא לומד כי יש להתגבר על היצרים הללו, לא לחמוד ולא לבטל את קיומו של האחר כיחיד ומיוחד. אם זכה הנער, הוא ילמד גם לתת פנים ל"חפצים" שסביבו, לרכושו. הוא ילמד כי כשקונים דבר, אין זה קניין כדי לנצל ולחמוד, אלא כדי לכבד ולהיות אחראי. אם הוריו אנשי רוח ואמת, הם ילמדו אותו כי אין זורקים אוכל ולא קורעים בגדים, לא בגלל שיש רעבים באפריקה ולא כי הם עלו ממון רב, אלא כי הם שלו, חלק ממנו. צדיקים, ממונם חביב עליהם מגופם, כך אמרו חז"ל. גם לרכוש שלנו יש פנים ושם, אנו צריכים לכבד גם את העבד, הרי חז"ל הקפידו בכבודו, וגם את הרכב שלנו, לא לרצות רק להחליפם ולא להתאוות כל הזמן ליותר. העשיר הוא השמח בחלקו, לא זה המסתפק במועט דווקא, אלא זה המעריך את מה שיש לו כי הוא שלו, כי גם מה שיש לי הוא יחיד ומיוחד, גם בעולם בו הכל נוצר באחידות נוראה.

 

איך שומרים על האיזון הנכון? איך נמנעים מלהפוך את מה ומי שסובבים אותנו לחפצים, איך חיים באופן בו לכל איש ואישה וחפץ יש שם פרטי, לא רק שם משפחה או שם כללי? איך נזהרים מן הפיתוי לבטל את הקיום של האחר הן ע"י ניצולו או ע"י העלמתו מן המרחב כדי שלא להגיע לידי נסיון?

כל עולם המצוות עסוק בזה, כיצד מוליכים אותנו לכבד את הסובבים אותנו כסובייקטים בעלי אישיות ושם. איננו מדברים לשון הרע, כדי שהאחר לא יהיה "אחר", אנו שומרים על דיני הכשרות כדי שהבשר לא יהיה סתם "אוכל", אלא דבר שעושים מתוך מודעות, אנו שומרים על הלכות טהרת המשפחה כדי שיחסי האישות יהיו חלק מזוגיות ולא יחסי תאוות וניצול, אנו שומרים שבת כדי שהעבודה תיעשה בשאר ימי השבוע מתוך שליטה ואחריות. חז"ל, שלא כמו חכמי האומות כולם, לא חששו מלקרוא ליחסי אישות – קידושין, לא אסרו לשתות יין שמא נחטא, לא מנעו אותנו מלאכול בשר שמא נישטף בתאוות, לא השביתו אותנו מעבודה שמא חיי החולין ירחיקו מן התורה. היו שלבים שונים, אישיים ולאומיים, בהם אמרו כי מוטב ללמוד תורה מלעבוד, שאסור לשתות יין או לאכול בשר (אחרי החורבן למשל), היו גם זמנים שאמרו כי כשרחיים על צווארינו, כלומר כשאנו נושאים אישה, קשה לעסוק בתורה. אולם היו אלה תקנות שעה, הדרכות אישיות שנועדו לשעתן.

 

יצר המין והרהורי עבירה הם אכן הבעייתיים ביותר, דווקא בגלל חשיבותם לקיום כל חי ועזותם הרבה. חז"ל חששו שנשים תהפכנה לכלי לניצול מיני ולעבדות בחברה בה לאישה לא היה כל מעמד אנושי, והמודל ההלכתי שבנו היה מודל של העצמה נשית במרחב הבית והרחקת הנשים מן המרחב הציבורי. למעשה ביטלה מדיניות זו את הפנים והאישיות האוטונומית שלהן , והשאירה אותן ללא קול. נמנעה מהם הזכות ללמוד תורה, ולהביע קול בקהילה. למעט נשים בודדות, שאר הנשים הוצבו בירכתי הבית, כשרק קומץ אנשים מכיר אותן בשמן, ללא מעמד כלכלי או רוחני עצמי כלשהו. נשים לא כתבו ספרים ולא שרו שירים, לא יצרו ולא תרמו תרומה ייחודית, כי גברים לא יכולים היו לשלוט ביצרם, והחוק לא היה יכול להגן עליהם מפני עדת הפריצים הגברית. כך קרה, זאת יש לזכור, גם למרבית הגברים בעולם, שנמנעה מהם הזכות לאנושיות, בשם האצילים או החכמים, אנשי הכמורה או משפחות המלוכה, עד למהפכת הידע.

 

זכינו ונשים מוגנות היום יותר מפני הגברים. יצר המין לא בוטל למזלנו, אולם נשים קיבלו פנים ושם וקול, הפכו להיות משמעותיות ויצירתיות. היצריות נותרה, אולי גם התפרצה במקומות שונים, אולם גם הציבור הדתי הכיר בכך שלנשים יש שם ופנים, שזכויותיהן אינן רק בגידול ילדיהן, אלא בזכות עצמן, ושתרומתן לחברה, תרומה שהפסדנו שנים כה ארוכות, חשובה עד למאוד.

חז"ל קבעו כללי צניעות. לכללים הללו יש שני צדדים. האחד הוא כי יש חלקים מגוף האיש והאישה שלולא הצניעות הם יהפכו לחפצים להשבעת העין והיצר, לניצול ולא למשמעות, אותם ציוו לכסות, והשני כי את מה שאין לכסות יש לו פנים ושם ומשמעות וקדושה. מי שקורא להדיר נשים מן המרחב הציבורי, אולי עושה זאת מתוך מחשבה טהורה, אך מעוותת לחלוטין. מי שרואה תמונת אישה והדבר מעורר בו יצריות כלשהי, הוא אדם בריא, וכן אישה הרואה תמונת איש, אולם אם היצריות הזו הופכת להיות פחד וחטא, אזי הפתרון אינו הדרת האישה אלא חינוך פנימי עצמי.

רבנים הקוראים למנוע מנשים לשיר משום שזו ערווה, לא רק שהופכים נשים לחפצים, שהרי "ערווה" פירושה למעשה "פיתוי בלתי נשלט", אלא גם הופכים את הגברים לחסרי רגש ולב, ליצורים ילדותיים שאינם שולטים במעבר מיצריות לחטא, כמו שהיינו בעבר ויש רבים כאלה גם היום. יש הרי רבנים רבים הפוסקים אחרת ומתירים שירת נשים בתנאים מסוימים של צניעות, ופסיקה זו יוצרת למעשה מצב בו התלמיד השומע לרבו זה אינו רואה עוד בדבר ערווה.

 

רבנים החוששים מתמונת אישה בעלון פרשת שבוע, דבר שלא שערום גם אבותינו, גורמים לזילות האישה, להפיכתה לחפץ, להשתקתה הסופית, ולהפיכת האיש באותה עת לחלש ונרפה, לחסר אונים בכל המובנים. הם גורמים לכך שכשתֵראה אישה או תמונתה במרחב הציבורי כולו, תֵראה רק פריצות וערווה, ולא אדם. כמה נורא הדבר.

כשאני רואה תמונת אישה כלשהי, כשהיא לבושה בצניעות הנדרשת ולא בפריצות כמובן, אני לומד להעריך ולכבד אותה, לקרוא על תרומתה ומעשיה, כמו תמונת כל אדם אחר. כשאני רואה, ולצערי כל המרחב מלא בזה, בתמונת אישה הלבושה שלא בצניעות, איני רואה אישה אלא חפץ, ואני מתמלא חלחלה וגועל על ההשפלה שלה ושלי. כך אני מחנך את ילדי ותלמידי.

רבנים המתנגדים לגיוס בנות לצבא, כביכול בשם הצניעות, שוכחים לציין כי יש מסגרות מיוחדות לבנות המדרשות, בהן הן מוגנות יותר מאשר בנות בשירות לאומי או אוניברסיטה, ולמעשה מסתירים את חששם כי שירות צבאי מעצים את הבנות, נותן להן אמון ביכולתם להוביל ולהשפיע ולהחליט בעצמן, ובכך פוגע בנשיותן הרגישה והשברירית, הנתונה לחסדי האיש.

ולגבי לימוד תורה לנשים, הרי אין מי שחולק כי יש מקום "להתיר" לנשים מסוימות ללמוד תורה, והמחלוקת אינה אלא האם דורנו כולו הוא בגדר "נשים מסוימות", או שמא כבעבר רק נשים ספורות ראויות ללימוד תורה. כמי שמלמד תורה גם לבנות וגם לבנים מזה שנים ארוכות, אוכל לפסוק בבטחה כי איכשר דרא, ואשרינו שזכינו לדור דעה שכזה, בו בת צריכה היתר דחוק שלא ללמוד תורה, ולצערי רבים מן הבנים צריכים היתר שלא ללמוד, כדי שלא יתחלל שם שמים.

 

העובדה כי ציבור גדול בארץ ובעולם פרץ כל גבול והפך נשים לחפצים נסחרים, ואינטימיות לפורנוגרפיה, אסור לה שתגרום לנו להפוך נשים לחפצים ואינטימיות לפורנוגרפיה מן הצד השני. זה אינו איזון ואינו חינוך, אלא שני הפכים הדומים להפליא. האלטרנטיבה שאנו צריכים להציב חייבת להיות תורת אמת, לא מתגוננת ומתנצלת. שורשה צריך להיות בתורה ובפוסקים וראשה במציאות החיים שלנו. אנו צריכים להציב גבולות, לשמור על האינטימיות שלא תהפוך לטומאה, על הנשים שלא יהפכו לחפצים, ועל האנשים שלא יהפכו לאטומי לב וחסרי רגש. כחומה בצורה עלינו לעמוד, לא בהתרת איסורי רבנים שונים ובתשובות מתוחכמות מדוע הדברים למעשה מותרים ולא אסורים, אלא בברור ערכי ומוסרי והלכתי האוסר, מדין תורה ממש, להדיר נשים מן המרחב ולהשתיקן, המחייבן למסור נפשן על לימוד תורה, הקורא להן לבטא את כשרונן ולתרום לחברה כולה. בטוחני שאז גם ביתן וילדיהן יהיו טובים יותר.