הרב שראל רוזנבלט

תורה של נסתר בעידן הפייסבוק

הרב שראל רוזנבלט

אנו נמצאים בעידן המסך. דור שלם החווה את העולם דרך מסך המחשב והסמרטפון, ונחשף לא רק לתמונות ושירים אלא גם לדמויות. בעידן הרשתות החברתיות הכל הופך להיות זמין ומהיר הרבה יותר. התמונה שלי, כמו פרטי וחפצי האישיים עומדים כל הזמן לנוכח עיניהם הצופות של מאות ואלפי אנשים.

חיים בהם כולם רואים אותי ובוחנים אותי מובילים לשקיפות, לבהירות, ליציאה מהבועה ולפיתוח שפה משותפת בין חתכי אוכלוסיה שונים בארץ ובעולם. התפתחות טכנולוגית זו משפיעה באופן מיידי גם על התודעה, גם על תודעת ההיחשפות הציבורית. כאשר הכל נצפה ושפיט, אזי אדם עסוק בלהיות מובן והגיוני. בעולם של הרשתות החברתיות, אלו שחושפות את הפרט לעולם כולו, האדם לא יכול להרשות לעצמו לחיות בבועה אישית או קהילתית. השפה מוכרחת להיות שפה אוניברסאלית, משום שכל דבר שנאמר או נכתב נשפט על ידי כולם. תודעה זו נוכחת לא רק בעת השהות מול המסך, אלא היא חודרת גם אל הלך מחשבתו הפרטית של האדם, גם כאשר הוא שוהה מול ספר. האדם מתרגל לבחון את חייו ולחשוב כל הזמן במושגים כלל-תרבותיים. חייו של האדם, על כל אירועיו ומאווייו, מתורגמים בתוך מוחו באופן אוטומטי לשפה מובנת וקוהרנטית כפי שהחברה מצפה ממנו.

תהליך זה חודר גם אל תוך עולם התורה והישיבה. בעידן התקשורת ההמונית, הרעיון של הישיבה כמדבר איננו רלוונטי. הישיבה איננה יכולה להיות כבר כבועה בעלת שפה המובנת רק בתוך עצמה. החלונות ה'שקופים-אטומים' – אותם חלונות שהתגאו בהם בעולם הישיבה – התנפצו ואינם. תם עידן האטימות, שקוף ככל שיהיה. הבשורה החיובית בתהליך זה הינה היציאה של עולם התורה מהמדבר המנותק. השפה התורנית שהייתה עד היום שפה אליטיסטית, המובנת רק לשכבת אוכלוסיה אקסקלוסיבית, הולכת ומשתנה. הנימוקים וההסברים, האמונות והדעות נוצקים אל תבניות השפה התרבותית. בכך, אורה של התורה, המתפתח בבית המדרש, הולך ונפוץ על פני כל הארץ.

 

עם זאת, תהליך זה טומן בחובו סכנה גדולה, זאת משום שהתהליך העולמי פועל בשני הכיוונים ומשפיע גם פנימה, על הלומדים ועל עולם התורה. כאשר שפת הלימוד היא אוניברסאלית כך שהיא נותנת כל הזמן דין וחשבון לתבונה ולשפה החילונית, אזי גם הלומד פוגש רק את הצדדים האלו של התורה. כאשר אדם חייב להיות כל הזמן מובן הרי שבלימוד התורה שלו, ובכלל בעמידתו מול הקב"ה, הוא איננו יכול להביא בחשבון את מאווייו הפנימיים, את עולמו הרגשי והאינטואיטיבי. עבודת ה', בעולם שכזה, מצטמצמת רק למה שנראה בעיני אחרים, ובעיני החול שבי, כמובן והגיוני; רק למה שאני יכול להסביר במילים ובכל זאת להיחשב כשפוי. כאשר התורה הופכת להיות רק תורה תרבותית זהו קיצוץ בנטיעות, משום שאנו מנתקים את התורה ממקור חיותה, אנו מנתקים אותה מהרבדים הנסתרים, האיזוטריים, הקיימים בה. אנו מנתקים את התורה מנותנה משום שבלימוד כזה התורה מתווכת בינינו לעולם, אך היא מאבדת את יוקרתה בהיותה זאת שמתווכת גם בינינו לריבונו של עולם הקב"ה.

השלכה אחת של הסכנה הזאת היא השאלה שצפה ועולה, האם לימוד התורה שונה מלימוד חכמות אחרות? האם דרך הלימוד שונה? ובכלל, האם עבודת ה' היא ככל עבודה אחרת, רק שזאת מופנית לה' יתברך, או שמא ישנו רובד ייחודי בקשר שבין עם ישראל לריבונו של עולם?

התשובה על כך היא: כן.

 

מדרשים רבים וכן במסורות קבליות וחסידיות אנו לומדים שוב ושוב כי התורה קדמה לעולם, ושיש בתורה צד נסתר וגבוה שמתעלה מעל העולם הארצי והתרבותי. דברים אלו מקרינים, בין השאר, גם על האופן שבו יש לגשת ללימוד התורה. זאת אנו יכולים ללמוד משני הסיפורים הבאים:

פגישתם הראשונה של המגיד ממזריטש והבעל-שם-טוב התנהלה סביב לימוד ספרי קבלה. המגיד קרא מתוכם וקלע לפשטי הדברים. לאחר שסיים, הזמין הבעש"ט את המגיד ללמוד כפי שהוא לומד. ויהי כאשר פתח הבעש"ט את פיו, החלה האש לבעור סביבם, ופמליא של מעלה פקדה את חדרם. בסיפור זה מלמד הבעש"ט, לא את תוכן הלימוד כי אם את האופן בו ניגשים ללימוד. עיקרון זה עומד גם ברקע סיפור הפגישה שבין הרב הנזיר לרב קוק זצ"ל. בהקדמה לאורות הקודש, מספר הרב הנזיר על פגישתו הראשונה עם הרב קוק. בשעות הבוקר המוקדמות, בעודו במיטתו, כששמע הרב הנזיר את ברכות השחר וקטעי הקרבנות מתנגנות מפיו של הרב קוק. הנגינה שיצאה מפיו של קדוש זה חדרה אל תוך נשמתו של הרב הנזיר ומתוך כך, כפי שהוא מעיד על עצמו, הוא נולד מחדש. בספרו 'קול הנבואה' (וכן במבוא ל'אורות הקודש'), מאריך הרב הנזיר בשאלת ה'איך' לומדים תורה. שאלה מתודולוגית זו היא איננה רק שאלה פדגוגית אלא היא שאלה עקרונית ומהותית. מתודת הלימוד, לדבריו, היא זו שמבדילה בין תורת ישראל למסורת החכמה המערבית. החשיבה המערבית הינה חשיבה פילוסופית ואילו החשיבה העברית היא חשיבה 'שמעית'. הלימוד העברי מבקש לחדור את הטקסט ולהגיע לרבדים הנסתרים שלו ושל החיים. לימוד זו איננו מסתפק בראיית הצדדים הנגלים אלא הוא מבקש להקשיב ולשמוע את הקולות האלוקיים הפנימיים הזורמים מתחת לפני השטח. זאת, ע"י קשר של נבואה ורוח הקודש הקיים בין ישראל לאביהם שבשמיים.

 

את התרבות המערבית, ובפרט בעידן המדיה והאינטרנט, יש לבחון לא רק בתכנים הנמצאים בה, אלא גם בדפוסי המחשבה וההתנהגות שהם מכתיבים לנו. הדור שלנו הוא דור המסך, דור שהתרגל לראות את המסרים המוקרנים על גבי המסך ולבחון אותם רק בעזרת הראיה וההיגיון. מנקודת המבט של תורת ישראל – זו הפנימית והסודית – מסך זה הוא רק הצד החיצוני של התורה, וממילא דרכו אנו פוגשים רק בצד החיצוני של האדם ושל דבר ה' בעולם. מימד העומק נמצא מעבר לנגלה, מעבר לטקסט, מעבר למסך, ואליו מגיעים לא רק ע"י מאמץ אינטלקטואלי אלא ע"י מאמץ נפשי, רוחי, ונשמתי; ע"י כלי הכרה נוספים כמו השמיעה והדמיון, הניגון והרגש.

בדור המסך, תורה זו איננה פופולארית במיוחד בעיקר משום שהיא דורשת בעצם, לשבור את המסך. ואם לא לשבור אותו אז לנסות ולראות מעבר אליו. זה דורש עמל וחשיבה שאיננה אופנתית ואיננה רגילה.

כשאנו מדברים על עבודת ה' המגשרת בין עולמות אזי האתגר הגדול הוא לא רק הגישור בין עולם התורה לבין התרבות העולמית. זהו גישור שכבר החל וממשיך בתנופה כמעט ללא יכולת לעצור אותו. עתה, האתגר הגדול הוא שביחד עם תנופה זו נצליח לגשר גם בין עולם הנגלה לעולם הנסתר. אם חשבנו שאיחוד הנגלה והנסתר הינו זכות השמורה לימות המשיח, הרי שכיום אנו מבינים שבימינו זוהי אינה זכות כי אם חובה קיומית לעולם התורה.