הרב שראל רוזנבלט

משתה ושמחה

הרב שראל רוזנבלט

חנוכה ופורים, נתפסים אצלנו כשני חגים שונים ומשלימים. בחנוכה אנו חוגגים את נצחון הרוח על החכמה היוונית שאיימה ובקשה לפגוע בתורת ישראל. הפילוסופיה היוונית מבוססת על כך שהחכמה היא אך ורק אנושית, וכל מה שאדם משיג הוא תוצאה של העמל האינטלקטואלי של האדם. העולם עצמו אולי נברא ע"י אל כזה או אחר, אך כעת כל מה שקורה בעולם הוא אך ורק תוצאה של סיבה ותוצאה של המעשה הארצי. חכמת ישראל, לעומת זאת מאמינה בנוכחות משמעותית של הקב"ה בעולם. החכמה היא איננה אנושית גרידא אלא יש קשר חי בין החכמה האלוקית לבין החכמה האנושית, אם ע"י רוח הקודש אם ע"י נבואה. הקב"ה לא רק ברא את העולם, אלא הוא ממשיך להנהיג אותו בכל עת ערב ובוקר וצהריים. הקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ועל כל הנאה שלנו מהעולם אנו מברכים את ברכות הנהנין מתוך תובנה שהיפה שבעולם מקורו במעשיו ורצונו של הקב"ה.

על כן, האופי הדתי של החג ומצוותו הוא 'הלל והודאה'. המשמעות העמוקה של הלל והודאה היא בכך שאנו מכירים שמה שקורה בעולם הוא איננו פרי עמל אנושי גרידא אלא יש נס נסתר, יש סיעתא דשמיא. אדם אומר תודה כאשר הוא מכיר שהוא קיבל עזרה, שמישהו סייע לו בחייו. האתגר הגדול של חנוכה, ע"פ ההבנה הזו, היא להצליח לראות את הנס הנסתר. כלומר, לזכות לפקיחת העיניים שתראה לנו שגם מה שאנו חושבים שקרה במקרה או בכוחות עצמי ו/או בעזרת אנשים בלבד, בעצם קרה גם בסיעתא דשמיא. בתוך המהלך שניתן לראותו כארצי אנו זוכים לראות את יד ה' שפועלת בעולם.

 

את נצחון המכבים על היוונים ניתן לראות כהצלחה אנושית ולהכתיר את יהודה המכבי כגדול המצביאים, אך ניתן מאידך לראות את הנצחון כגבורה אנושית שלוותה וגובתה בעזרתו של ה' יתברך. באותו האופן בדיוק ניתן לראות את מלחמת השחרור, מלחמת יום כיפור או מלחמת ששת הימים. ניתן לראותם כהצלחה צבאית של ממשלות ישראל בלבד, וניתן לראותם כנס, אמנם לא נס גלוי כקריעת ים סוף אך לפחות כנס נסתר. עיצוב חג החנוכה כחג הלל והודאה הוא למעשה הצהרה שאנו בוחרים לנסות לראות ולזהות את יד ה' הפועלת במציאות.

בפורים, לעומת זאת, אנו חוגגים את נצחון הגוף כאשר ניצלנו מבקשתו של המן 'להשמיד להרוג ולאבד'. על כן, האופי של החג הוא 'משתה ושמחה'. אופי זה מרכז את החג סביב השולחן ושם אנו אוכלים ושותים.[1]

האופי של חנוכה ככזה שמכוון אותנו לראות את הנס הנסתר, בנוי על כך שאכן חג החנוכה נוסד על אירוע ניסי. האירוע הניסי יכול להיות נס פך שמן – כפי שמובא בגמרא – או על נצחון המכבים על היוונים – כפי שאנו מזכירים בברכת 'על הניסים'. אולם, אם נתבונן במקורות ומדרשים המתארים את חג החנוכה, נגלה שישנו נרטיב אחר, דרך הסתכלות אחרת, על חג החנוכה. ע"פ ספר חשמונאים חג החנוכה נוסד לא על נס פך השמן ולא על האש שהודלקה במנורה אלא על כך שהמקדש טוהר והאש החלה שוב לבעור על ראש המזבח. על כן בספר חשמונאים חג החנוכה נקרא 'חג חנוכת המזבח'.

 

במבט ראשון ניתן לומר שיש כאן עוד פן נחמד בחג החנוכה אך אין לו משקל רציני ואין הוא משמעותי במסורת היהודית לאורך הדורות. זאת משום שהרמב"ם וגדולי בעלי ההלכה אכן אימצו את המסורת שחג החנוכה נתקן על נס פך השמן ואופי החג הוא הלל והודאה. אלא שתמונה זו נכונה בנוף של פוסקי ההלכה בספרד. ובימי הביניים באשכנז (איזור גרמניה של היום) חכמי ישראל מוסיפים פן נוסף אל תוך חג החנוכה.

ר' יצחק מווינה, בספרו החשוב 'אור זרוע', כאשר הוא מתאר את חג החנוכה הוא מסביר שהשם 'חנוכה' מבוסס על כך שהחג הוא חג חנוכת המזבח. בדבריו הוא מזכיר אמנם את נס פך השמן, אך רק כבדרך אגב, ואת עיקר החג הוא ממקד במזבח. במקביל אליו חי ר' אליעזר בר' יואל, אשר מספרו 'הראבי"ה' (חלק א, סימן קלא) עולה שכשם שיש חובת סעודה בשבתות, בימים טובים ובפורים כך גם בחג החנוכה.

אנו רואים, אם כן, שגדולי בעלי ההלכה באשכנז משקפים את המסורות של המדרשים הארץ-ישראליים כדוגמת ספר חשמונאים שחג החנוכה הוא חג חנוכת המזבח, ולא רק זאת אלא שהאופי של החג קשור גם לאוכל. שלוש מאות שנה אח"כ, בפולין, חי ר' משה איסרליש, הרמ"א, גדול בעלי ההלכה האשכנזיים, והוא מחבר בין שני הנתונים הללו ואומר שאין זה מקרה:

וכתב מהר"א מפראג וזה לשונו: "אבל במרדכי הארוך כתב ובמגילת תענית אמרו שקבעו יום טוב משום חנוכת המזבח וכן כתב אור זרוע, וכן משמע במדרש רבתי... והכא אומר שקבעוהו משום הנס. ויש לומר דמשום זה קבעו משתה ושמחה, אבל להלל ולהודות קבעו משום נס. (דרכי משה, אורח חיים סימן תרע, א)

הרמ"א מעיד בדבריו על כך שישנו נוהג של משתה ושמחה במהלך החנוכה ושכך אנשים חוגגים את החג. עבור הרמ"א, נוהג זה איננו מקרי אלא הוא קשור בקשר אמיץ לתפיסת חג החנוכה החג חנוכת המזבח. הרמ"א לא מפרט מה בדיוק הקשר בין השניים, אך נראה שניתן להסביר זאת די בקלות. השמן, המנורה והאש מסמלים את הרוח והחכמה. אולם על המזבח עולות בהמות אותן אנו מקריבים לקב"ה. עבודת הקרבנות קשורה ישירות לעולם של אכילה, הן מהצד שברוב הקרבנות ישנה מצות אכילה אם ע"י בעלי הקרבן ואם ע"י הכהנים. ולא רק זאת אלא שהגמרא ביומא אומרת 'כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים' דהיינו שהאכילה היא חלק מתהליך הכפרה. וכן בלשון חז"ל הקטרת הבהמה ע"ג המזבח נקראת 'אכילת המזבח'. זאת ועוד, הגמרא במסכת מנחות מחברת בין המזבח לבין שולחן הסעודה:

ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו: בזמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר על אדם, ועכשיו שאין בית המקדש קיים - שולחנו של אדם מכפר עליו. (מנחות, צז ע"א)

בזמן המקדש המזבח הוא שמכפר על האדם, אולם כעת בהעדר מקדש שולחנו של אדם הוא שמכפר. כיצד השולחן עליו אנו אוכלים מכפר? יש מהראשונים שהסבירו שמדובר על כך שאדם מכניס אורחים ומאכילם. המהרש"א מסביר את העניין ע"פ המשנה באבות "שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא". כלומר, שיש אפשרות לחבר את האכילה עצמה לקב"ה. בכך אנו מראים שגם הגשמיות מביאה לקרבת ה'. אם אנו ממקדים את חג החנוכה כחג חנוכת המזבח, אך טבעי שהמוקד המעשי של החג יהיה סביב השולחן, כלומר במשתה ושמחה.

 

יוצא אפוא שהמסורת הארץ ישראלית על חג החנוכה, זו שמדגישה את חנוכת המזבח, נשמרה במנהגי אשכנז במהות החג והן באופי של החג במשתה ושמחה. השולחן ערוך פוסק שסעודה בחנוכה היא רשות. אך הרמ"א פוסק אחרת. לדבריו, יש עניין להעלות את הסעודה מדרגת רשות לדרגת מצוה וזאת ע"י 'זמירות ושבחות'.

אם כן, חג החנוכה הוא לא רק חג של נצחון הרוח והתורה. בחג החנוכה אנו מגלים שנצחון הרוח והתורה משמעותיים ורלוונטים גם במימדי הגוף. גם את האכילה והשתייה, את המשתה והשמחה, אנו יכולים להעלות ולהפוך אותם למצוה ואת שולחן האוכל למזבח. חנוכת המזבח הופכת להיות חנוכת שולחן האוכל שלנו.

דומני שכחלק מהחזרה לארץ ישראל ועמה החזרה של התורה אל העולם הגשמי, אנו זוכים להזדמנות לחזק את המסורת הארץ ישראלית של חנוכת המזבח שנפסקה להלכה ע"י הרמ"א, וכאשר אנו אוכלים בחג החנוכה, עלינו לתת את הדעת האם הרוח והתורה נוכחים גם באכילה והאם אנו מצליחים להפוך את הסעודה שלנו לסעודת מצוה. ובחג החנוכה אנו מקבלים את העזרה האלוקית לא רק לראות את הנס הנסתר שבחיים אלא לחנוך מחדש את השולחן.

 

חג שמח וחודש טוב,

שראל

 

[1] עוד על פורים בעיתו ובזמנו.