מיכה דנציגר

מצעד האיוולת

מיכה דנציגר

מדור איפכא מסתברא נועד להעמיד אתגר בפני החשיבה הרגילה, לא בהכרח להביע דעה. אנו מבקשים לחשוב, לצאת לרגע מן הקופסא, כדי להבין אותה טוב יותר. כך אולי ייהפך ה״סיטרא אחרא״ (הצד האחר, השטן) להיות ה״סיטרא חד״ (הצד האחד).

  

ממש כשם שאת יונה גררו לסיפון בעת הסערה, כדי שיבחין במתרחש סביבו, כך גרר אותי בית המדרש בחודשים האחרונים למחשבות שרציתי לשכוח. תלמידי ישיבת הסדר עסוקים בשאלת הצבא, חוששים, מתרגשים, מתכוננים, ואני שהשתחררתי זה מכבר, חזרתי לחשוב על השירות הצבאי.

המציאות הצבאית, לפחות זו שאני שרתתי בה, לא הייתה מלאה במור"קים(מורשת קרב) אלא רצופה בהרבה שגרה, שהיא המוקד המרכזי של השירות הצבאי. זמן "הרגיעה", לא הלחימה, שוחק ומתסכל, נותן זמן ארוך להרהר, הרהורים שמביאים למשברים, ממש כמו סוף זמן חורף בישיבה.

 

ה"משבר" תוקף חיילים דתיים וחילונים כאחד, והתוצאות עשויות להיות הרסניות. אך להבדיל ממשבר בישיבה המתרחש בעקבות תקופה אינטנסיבית של מספר חודשים של לימוד תורה ללא הרפייה, עד בין הזמנים, המשבר הצבאי יוצר לחץ מתמשך לאורך חודשים ושנים, לחץ רוחני, נפשי וגופני. את הנזקים של חוסר הפעילות הגופנית וההשמנה בתקופת הלימודים בישיבה לא נביא כאן בחשבון, את הנזקים הללו כבר תיארו הרמב"ם והרב קוק, כנזקים קשים העוברים מן הגוף לנשמה.

מלבד ההכנה הגופנית (שלדעתי מיותרת) והמנטאלית לצבא, נדמה לי שיש לחייב כל מתגייס לקרוא שני ספרים. האחד הוא 'מלכוד 22' של גוז'ף הלר, והשני 'אות הגבורה האדום' של סטפן קריין.

 

'מלכוד 22' הידוע מספר את סיפורו של יוסריאן, חייל צעיר בזמן מלחמת העולם השניה. הלר מתאר את המציאות הצבאית כמפגש בין קפקא לגבעת חלפון אינה עונה, כתיאטרון האבסורד. 'מלכוד 22' פירושו חוסר אונים וידיעה כי כל בחירה שנבחר תוביל אותנו לבוץ עמוק יותר.

השני מספר על יום אחד של המתנה לקרב בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית. ויליאם וואלס ('לב אמיץ') יכול לתת נאום מלא השראה ביום כזה, אולם במציאות ההמתנה נראית יותר כמו המתנה בתור בסופר-פארם ביום שישי, המתנה תוך חוסר סבלנות ועצבנות מתגברת.

האם אני משווה את המציאות הזאת לצה"ל? 'תשאיר לנו את מבצע אנטבה, הניסים של ששת הימים וגבורת הגרדום', אתם וודאי אומרים. אז זהו, שהצבא דומה יותר ל'אות הגבורה האדום' מאשר למבצע אנטבה, ורוב השירות הצבאי נראה כמו מלכוד 22 ולא כמו מלחמת ששת הימים. ולא, אני לא רוצה לקלקל את המיתוס, רק לעזור לעבור אותו בשלום.

במשנה המפורסמת במסכת אבות (ג', א') מלמדים אותנו חז"ל "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון". אין כמו השירות הצבאי כדי ליישם אימרה זו. כדאי לדעת לאן אתה הולך, וזה לא למקום העוצמתי והנהדר המתואר ע"י המגזר הדתי לאומי, או כל חברה אחרת ההופכת את השירות הצבאי למיתוס.

הרב קוק מרחיב על איבוד המשמעות הזאת באורות ביחס לישראל "יש מין ארס רוחני כזה, שבטבעו הוא לטשטש את התכן הישראלי המיוחד" (ישראל ותחיתו ד'). הארס הזה אינו אלא 'הכרה מתדלדלת באופי המוסר והטעם של האמונה'. השחיקה איננה באה מהמלחמה אלה מהשעמום, השגרה, המחשבה. אם זריקות המוראל של המכינות הקד"צ אינן מכינות למציאות של קצינים גרועים, נגדים חמדנים, ומשתמטים מכל עבר, הם יובילו לאכזבה.

 

זאת ועוד, בדברי הימים א' מספר דוד לשלמה "ויהי עלי דבר ה'....לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת" (כב', ח'), אולם הילקוט שמעוני כותב כי הסיבה שדוד לא נבחר לבנות את בית הבחירה אינה הדם שעל ידיו. לדעתו הסיבה היא: "אמר רב יהודה בר' אלעאי.....אמר הקב"ה לדוד אל תירא, הם (אלו שהרגת במלחמות) הם לפני כקרבן, שנאמר ושחט בן בקר לפני ה'. ואם כן למה איני בונה אותו? אמר לו הקב״ה שאם אתה בונה אותו הוא קיים ואינו חרב" (שמואל ב', רמז קמה).

ההסתכלות על הלוחם הדגול, דוד, שבטירונות בקרב מגע מסתער על גדולים ממנו ללא היסוס, מיוסר לפתע ע"י מצפונו. דוד חושש מן הטומאה המלווה אותו בגלל הנפשות שהרג, אע"פ שהנביא מעולם לא נתן לו סיבה לפקפק בצדקת מעשיו. הקב"ה מיישב את נפש דוד בכך שהנהרגים לא היו "אלא קורבן" בעיניו. חייל שמגיע לשדה הקרב או סתם לפעילות מבצעית ללא הכנה, ייחשף ללחצים נפשיים גדולים, לחצים שעצם הבנת חשיבות השירות הצבאי לא ירפה אותם.  

 

הנוער הדתי-לאומי שיוצא מהמכינות והישיבות אינו מקבל את הכלים הנכונים להתמודד עם הקושי היום-יומי. חיילים לא מסתערים לקרב כשדגל כחול לבן בידיהם, משום שדגל לבן רק יסגיר אותם לאויב. כל ההכנות לקראת הקושי להתפלל תפילת שחרית תוך עייפות מתמדת, מתגמדים כאשר חייל דתי חוזר אחרי שבועיים של מארבים, בלי להוריד נעליים ולהתקלח, עם מפקד כיתה צהוב. תדע כל אם עבריה כי מסרה את בנה ביד מפקדים שלא כולם ראויים לכך. ברגעים הללו מאבדים זהות, שוכחים גם מנין באת, והמכינה ממנה התגייסת הופכת להיות אכזבה רחוקה לרבים, והסמלים שחונכת עליהם מתרוקנים מתוכן.

 

הורים, רבנים ומדריכים חייבים לספר את האמת כולה ולהכין את המתגייסים להתמודדות עם החולין שבצבא והאיוולת שביום יום. הם חייבים להתכונן לקראת המתחים הנפשיים, הנפילות הרוחניות והנפשיות, הרגשת הניכור ממפקדים וחיילים שלצידם. אין די בהאדרת השירות הצבאי, אם לא מתארים גם את נקודות השפל שבו. הקרב האמיתי הוא הקרב אותו ינהל החייל עם הסתמיות והאיוולת.