הרב שלמה וילק

ירושת אבות

הרב שלמה וילק

תכנית מלווה מלכה, רשת ב', מוצש"ק ויחי, התשע"ב.

 

חוקי הירושה היהודיים מסמלים בעיני גדולי ישראל את אבן הבניין של היהדות. במאבק על צביונם של חוקי הירושה נאבקו הראשונים והאחרונים נגד שינוי החוקים הללו, ואף אמרו שמי שמאמץ את חוקי הגויים מבעט בכל התורה ויצא מכלל ישראל. ולא בכדי הדבר.

חוקי הירושה בתורה מורכבים הרבה יותר מאשר למי מחלקים את הכסף. ירושת אברהם ובניו אינה ירושה כלכלית, אלא ירושה רוחנית ומשפטית. אברהם מוריש לבניו אמונה באל אחד, הוא מוריש הבטחה לארץ ישראל ולפריון בניו שירבו כחול הים. הוא מוריש גלות והצלה. יצחק, כדברי אחד המשוררים העבריים, הוריש לבניו את המאכלת שבלבם.

 

השבת קראנו על יעקב המוריש ירושה לבניו ערב מותו. מסתבר כי אדם מוריש לילדיו אמנם את מה שיש לו, אבל הרבה יותר, הוא מוריש את מה שאין לו, את מה שהיה חסר, את השריטות שלו. יעקב אוסף את בניו ורוצה לומר להם את עתידם, אבל מתרכז בעברם. מה לא הספיקו, מה נשאר חסר, איך מהבטחה כה גדולה, יותר מאביו וסבו, לארץ רחבה ימה וקדמה וצפונה ונגבה, הוא מסיים את חייו בגלות? איך במשפחה הנבחרת שמעון ולוי אכזריים כל כך? כיצד יהודה מכסה על מכירת יוסף? בימים האחרונים לחייו יעקב אינו מוריש את רכושו, זה לא מה שיישאר ממנו. מה שיישאר הוא מורשת שטרם הסתיימה, אולי היא רק בחיתוליה.

 

מסתבר כי הירושה החשובה ביותר לילדים אינה במה שהשגת, אלא במה שהיה חסר לך. מה שהורים משאירים לילדיהם ירושה קיימת, אינו ממשיך את דרך ההורים. הילד יכול לעשות עם הירושה כרצונו. רק מה שאנו מורישים לילדים שלנו את מה שאין לנו, את מה שרצינו להשיג, את הכאבים שלנו, רק כך אנו ממשיכים לחיות לנצח בליבם. זוהי כוונת התורה ל'והדרת פני זקן', לכבד את מורשתו, להמשיך את חייו. כך גם מאריכים ימיו של אדם, כשילדיו ותלמידיו ממשיכים, לא את דרכו, אלא דווקא את מה שלא הספיק הוא. וכל דור מתקן את מה שהחסיר הדור הקודם.

 

אחת הבדיחות היהודיות המפורסמות מספרת על שלש נשים, נוצרית, מוסלמית ויהודית שמספרות כמה הבנים שלהם אוהבים אותן. הנוצרית מספרת איך הבן שלה מביא לה תכשיטים יפים ומפנק אותה מאוד, המוסלמית מספרת איך הבן שלה מאכיל ומלביש ושומע בקולה לכל דבר, ואילו היהודית מספרת איך הבן שלה משלם 800 דולר כל שבוע לפגישה אצל הפסיכולוג וכל מה שהוא מדבר זה עליה.

 

אחד האתגרים שלנו הוא להוריש לידינו את מה שלא הספקנו, את החולשות שלנו, לא כדי שיהיו יום אחד לתירוצים לכשלון ולנסיבות מקילות, גם לא כדי שיהיו תירוץ לבכות אצל הפסיכולוג, אלא כדי שיעמידו ציפיות לעתיד, כדי שיותירו מקום לדור הבא להתגדל בו, כדי שיתוו את הדרך לגאולה. זו הצרה של הדור שלנו, שההורים הזקנים הפכו להיות מושא לבדיחות, לטיפול פסיכולוגי, למחיקת זיכרון, לירושה כלכלית. היכולת שלי כהורה הלומד את דרכו של ישראל סבא היא לראות כי החסרונות שלי אינם מקור לתסכול, משום שאני יכול להוריש גם אותם ולבקש לתקנם. איני צריך להדחיקם ולהסתירם מילדי, גם לא מעצמי. השריטות הללו הופכות להיות נתיבי חיים בהם יצעדו הדורות הבאים. וכבן, אני צועד בדרכי הורי הקשישים, מכבד אותם ודואג להם ומודה על מה שהותירו לי, הדבש והעוקץ. זוהי ירושתו של יעקב, המסביר את מסכת חייו לילדיו, מותיר אותם בגלות, מתאר את מה שחסר ומה שאין ומה שעוד צריך להיות, מציב בפניהם אופק שאנו עדיין צועדים בו, מגלות לגאולה.