הרב יוני רוזנצווייג

דוגמטיות מן התורה – מניין?

הרב יוני רוזנצווייג

בכל שנה, בפרוס חג החנוכה, נוהגים מחנכים בבתי הספר הדתיים להטיף לתלמידיהם את המסר שלדעתם הוא המסר המרכזי של חג החנוכה: ההתרחקות מתרבות המערב. לכאורה קשה להתווכח עם עמדה זו; הלוא היוונים נלחמו במתייוונים וביוונים משום שהם ניסו למחוק את התרבות והמסורת היהודית ולהחליפה בתרבות אחרת לגמרי, לא בעבור כיבוש הארץ אלא בעבור כיבוש הרוח. על מנת להבטיח את חופשיות הרוח, בבחינת: אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, חשו החשמונאים שיש להיאבק בשלטון היווני ולגרשו מן הארץ. אם כן, חינוך לסלידה מתרבות המערב נראה, על פניו, מוצדק.

אולם, הציבור הדתי-לאומי אינו מתנהג בפועל בתיאום עם עמדה זו. בפועל, הציבור שלנו צורך את תרבות המערב בכל עושרה וגיוונה, ואין הוא נרתע כלל מלהתעסק עם ספרי פילוסופיה, הגות ופרוזה מיסודה של תרבות זו, ואף להתרועע עם בני התרבות עצמם. הציבור הדתי-לאומי כלל אינו מרגיש עצמו כבול על ידי אותה משמעת נוקשה שלכאורה כבלו החשמונאים את עצמם בה. אנו, כמחנכים, יכולים להסיק מכאן כי נכשלנו בחינוך הילדים, אלא שמסקנה זו ניתנת לפרשנות לשני פנים: האם הכישלון היה בהנחלת המסר, או שמא הכישלון היה במסר עצמו?

 

לדידי ברור שהכישלון היה במסר עצמו. עיון מעמיק קצת יותר בתוכנו של חג החנוכה מעלה כי המסר שלו אומנם קשור בהסתייגות מסוימת מתרבות המערב, אך אין הוא מסתכם בכך. אחת השאלות הידועות על מצות הדלקת נר חנוכה הינה אם מצווה זו היא חובת הגוף או חובת הבית, והפני יהושע מסביר כי זוהי חובת הגוף שהלכותיה מתגלגלות בצורה של חובת הבית. הגדרה מעניינת זו פותחת בפנינו צוהר להבנת המצווה, אך לכך דרושה הקדמה נוספת.

כידוע, מצות חנוכה נופלת בתוך קטגוריה הלכתית הנקראת "עשה דרבנן". מצוות עשה דרבנן הן למעשה הרחבה של הגבולות הרוחניים שלנו. בכל מקום שחז"ל זיהו פן רוחני הנחוץ להתקדמותו של האדם ועדיין אין לו ביטוי בהלכה מעשית, באו חז"ל ותיקנו ביטוי חיצוני לאותה איכות רוחנית לא-ממומשת. הדבר נכון אף בנר חנוכה, ועל פי זה יש לתמוה: כיצד יכולים מחנכים לומר כי מטרת החג להימנע מתרבות המערב? כיצד יכולים מחנכים לטעון כי מהות החג היא חוסר-פעילות, תנועת רתיעה, במקום תנועת התקדמות? לו היו חז"ל רוצים להסתגר בעקבות מאורעות חנוכה, לא היו מתקנים מצווה חדשה, אלא היו מתקנים סייגים נוספים.

 

חז"ל תיקנו מצוה חדשה כיוון שהם האמינו כי חג זה יכול ללמדנו לקח חשוב בהתמודדות עם תרבות המערב. חז"ל ביקשו שנתמודד עם אתגר התרבות המערבית, ולא שנברח ממנה, ולימדונו לעשות זאת דרך נר החנוכה והלכותיו. מצות נר חנוכה היא חובת הגוף – על כל אדם חובה להדליק נר, ולהדליקו בפתח הסמוך לרשות הרבים. על כל אדם מוטלת החובה לתקשר עם העולם החיצון. המשנה במסכת ראש השנה מספרת על הדלקת המשואות שעל ידם העבירו מבית הדין שבירושלים אל הגולה את המסר בדבר מועד קידוש החודש. האור הוא אמצעי תקשורת, וכך גם נר החנוכה, שהמדליקו מברך אך גם הרואהו מברך. נר חנוכה מצווה אותנו שלא להסתגר בעולמנו הפנימי, אלא לנהל מערכת התקשרויות עם העולם שבחוץ. ממעשה חנוכה למדו חז"ל שהסתגרות אינה מועילה אלא להיפך – היא חוצה את העם, ואינה מובילה להתמודדות בריאה.

אומנם, למרות שמהות הדלקת הנר הינה חובת הגוף, מכל מקום צורתה, הדרך שבה היא נעשית, האופן שבו היא מתבטאת – כל אלו צריכים להיעשות כחובת הבית. בכך שתיקנו חז"ל את מצות ההדלקה בצורה של חובת הבית רצו לומר שההתקשרות עם העולם החיצוני, עם תרבות המערב, אף שנחוצה היא ונכונה, מכל מקום צריכה היא להיעשות דווקא מתוך הבית, דווקא בצמוד לבית, ולא באמצע השוק או באמצע המדבר. גם כשאדם חוקר או מעיין בנושא מסוים הקשור ביסודות האמונה ובהבדל בין תרבויות ונורמות חברתיות, ושואל שאלות קשות בנידון, מכל מקום בסופו של יום חייב הוא שיהיה לו מקום מבטחים לחזור אליו בסוף היום.

 

בני נוער רבים מחפשים תשובות לשאלות קיומיות, אמוניות ורוחניות, ורבים מוצאים עצמם כעבור שנים של חיפוש מבלי שהתקרבו אל האמת כלל. רבים מחפשים את ההתקשרות עם העולם החיצוני: קוראים ספרים ומאמרים, מעמיקים באמרות החוכמה של פילוסופים קדמונים, מבקרים תרבויות זרות וארצות רחוקות, וכל זאת על מנת למצוא את האמת, את התשובות לשאלות הקשות. חג החנוכה, לדעתי, מנסה לספק את המודל הרצוי לחיפוש מעין זה.

הדרך הבטוחה היעילה לנהל חיפוש זה הוא מתוך עמדה דוגמטית, מתוך הבית. החיפוש של הגוף חייב להתנהל מתוך הקישור לבית. רבים אינם אוהבים לשמוע זאת – הדוגמטיות נחשבת למילה שלילית, המבטאת חוסר-מחשבה וציות ללא פקפוק. מבחינה מסוימת הגדרה זו אכן נכונה. אך מוטל עלינו לומר את האמת: כל חינוך הוא כזה. וכי כשמחנכים אנו את ילדינו שלא לגנוב, לא לאנוס, לא לשקר, לא לרצוח – האין אנו מתנהגים כגרועים שבדוגמטיים? וכי יעלה על הדעת שכל הורה יצטרך להסביר מדוע הדבר נכון וצודק להימנע מדברים אלו? וכי יעלה על הדעת שבשם חופש המחשבה הורים יימנעו מללמד עקרונות מוסריים בסיסיים אלו לילדיהם?

חינוך הינו, בסופו של יום, ביטוי מסוים של דוגמטיות, אלא שמלבד החדרת העקרונות בהם אנו מאמינים יש למחנך לעשות דבר-מה נוסף על מנת לאזן את התמונה: הוא חייב להודות כי אכן מתקיימת אינדוקטרינציה. על מנת ש"שטיפת המוח" הדתית תעניק לאדם את הגיבוי והיציבות בעולם המעשה מבלי שתשפיע על חירות המחשבה בעולם הרוח, חובה עלינו "לשטוף את מוחם" של ילדינו ותלמידינו מהבחינה המעשית ולגדל אותם לערכים מסוימים, אך בו בזמן ללמדם שמותר לעיין בעקרונות שעליהם גידלנו אותם, ושמותר אף לפקפק בנכונותן במקום הצורך.

זוהי, לדעתי, חובת הגוף שצורתה חובת הבית. חובת הגוף היא התקשורת, אך התקשורת נעשית מתוך הבית. הדוגמטיות היא הכרחית כגורם מבסס ויציב, אך לבדה היא תוביל להרס ולא לתיקון. אל לנו לשכוח כי בסופו של דבר מהות האתגר הדתי שלנו היא ההתרחבות לאופקים רוחניים נוספים, שילוב החול בתוך הקודש, וקידוש שם ה' בתוך העולם הרחב ולא רק בתוך ד' האמות האישיים שלנו.