הרב רונן בן דוד, ראש אולפנת או

כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים

הרב רונן בן דוד, ראש אולפנת או"ת נווה חנה

 

 

 

מתחילה ברא הקב"ה את העולם שלם, שמים וארץ, קודש וחול: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". לימים נפרדו השנים "והארץ היתה תהו ובהו...", ומאז עסוק המין האנושי במציאת הנוסחה הגואלת אשר תחבר ארץ ושמים, קודש וחול. דתות קמות ונופלות, תרבויות מתמלאות ומתרוקנות, אולם פתרון נהיר לעולם כולו עדיין אין. אלא שאנו, יהודים מאמינים בני מאמינים, נושאים בגנים המכוננים שלנו סיפור אחר: 1948 שנה לאחר בריאת העולם הופיע על במת ההיסטוריה אברהם אבינו. הייעוד שלו הוא החיבור הזה, במערכת רחבה של ייחודיות של העם היוצא ממנו: "ואעשך לגוי גדול...ואגדלה שמך...ואברכה מברכיך". עם מיוחד, שלימים ייאמר עליו שהוא "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", וכולנו נדע כי מדובר דווקא במחמאה. אלא שבשולי אותן ברכות נאמר לאברהם גם שזרעו אמור לברך את העולם כולו "ונברכו בך כל משפחות האדמה". ולימים, ערב הכניסה לארץ, יסביר משה לעם שלקיום המצוות בארץ ישראל ("לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה") יש מטרה מאוד ברורה: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". ודוק: ערב הכניסה לארץ, ערב הכניסה לחיים שיש בהם חיבור בין ארץ לשמים וגאולת עולם ממש. דווקא אז מוזכר הקשר שבין עם ישראל לאומות העולם בשיאו.

 

אז מה נכון? לבד או ביחד? התכנסות פנימית בעצמנו או דיאלוג עם התרבות שמסביב, שממילא יש בה גם חשיפה לתרבות זו?

 

הרב קוק תיאר את המחלוקת שבין יוסף לאחים, בעיקר כמחלוקת אידיאולוגית בין יוסף ליהודה בשאלה זו בדיוק (שמועות ראיה עמ' פב ואילך). יהודה הוא אבי התפיסה של התכנסות פנימית: אנו נעסוק בתיקון עצמנו, והקב"ה יחליט מתי שיחליט, על סמך התקדמותנו בין השאר, על גאולת שאר חלקי העולם. יוסף, לעומת זאת, הוא דווקא אבי תפיסת הדיאלוג מול התרבות שמסביב: אי אפשר לגאול בלי לדבר, ואי אפשר לדבר בלי להיחשף. כשניחשף נגלה שיש לנו הרבה מה לומר לעולם בלשונו, ולא רק בלשוננו. יהודה, אליבא דפירוש זה, מציע לשלוח את יוסף למצרים "ונראה מה יהיו חלומותיו", כלומר: נראה אם הוא אכן יתגלה כצודק בדרכו. ההמשך ידוע: יוסף צדק. החשיפה לעולם היא בלתי נמנעת. הייעוד של "ונברכו בך כל משפחות האדמה" מחייב חשיפה כדי לגלות מה יש בעולם. כאשר מלבישים על מה שמגלים מלבוש של עולם יהודי הוא מאדיר את החיבור העמוק שבין קודש לחול. סכנות? וודאי. מורכב? מאוד. אלא שזה מה שיש לעשות.

 

לפירוש של הרב קוק יש המשך. כמו תמיד, דבריו עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. את היחס בין גאולת משיח בן יוסף (חשיפה לעולם חומרי במסורת יוסף) לגאולת משיח בן דוד (ההתכנסות פנימה), הסביר הרב קוק כתהליך שמחויב שיהיו בו שני שלבים. עם ישראל לא יהיה שלם בגאולת עצמו וגאולת העולם כולו ללא הימצאות של עקרונות של דיאלוג, אלא שלאחר מכן יש גם לעשות סינתזה. על כך דיבר הרב קוק, בין השאר, בפתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים (מאמרי ראיה).

 

איזון, זה שם המשחק. זו המשמעות המקורית שיצק הרב קוק למושג התיקון החסידי: איזון שבין האמיתות השונות, החבויות באופנים שונים בכל מקום שהוא בעולם. איזון המוטל על עם ישראל עם תהליך שיבת ציון הנוכחית (עיינו בהרחבה בהקדמה ל'אדר היקר' הנקראת 'מעט צרי'). האיזון יוכל להיעשות רק תוך שמיעת כל הקולות ומציאת הטוב שבכל אחד מהם (ממש כמו עבודת האיזון, הבלאנס, שעושה האיש המופקד על הקול, הסאונד-מן). עלינו כאומה, ועלינו כיהודים דתיים המבקשים להיות ממשיכי הדרך האותנטיים של האומה, מוטלת חובת האיזון הזה. זאת, תוך דיאלוג ברור וזהיר בה בעת. אי אפשר לעם ישראל ללא יוסף, ממש כפי שאי אפשר ללא יהודה. חשיפה לעולם חייבת להתקיים, מתוך תפיסה של דיאלוג שיש בו חיפוש של אמיתות וחששות בצידו של החיפוש. מסוכן? וודאי. מורכב? מאוד. אף אחד לא הבטיח לנו שחיבור שבין ארץ ושמים יהיה פשוט. מה שכן צריך לזכור: הוא באחריותנו, ואי אפשר לפטור עצמנו מחובה זו תוך נקיטה באחד משני הצדדים בלבד. וודאי לא בימים של חזרה לא"י ולחיים שיש בהם פוטנציאל משמעותי לחיבור זה, שבין קודש לחול ובין ארץ לשמים, שממנו הכל התחיל ושבלעדיו אי אפשר.