הרב שלמה וילק

מחיר השתיקה

הרב שלמה וילק

מדור איפכא מסתברא נועד להעמיד אתגר בפני החשיבה הרגילה, לא בהכרח להביע דעה. אנו מבקשים לחשוב, לצאת לרגע מן הקופסא, כדי להבין אותה טוב יותר. כך אולי ייהפך ה״סיטרא אחרא״ (הצד האחר, השטן) להיות ה״סיטרא חד״ (הצד האחד).

  

מסתבר שוב כי דם ערבי הופך לאדום רק בזכות ירי מנשק ישראלי, אחרת גם כמים אינו חשוב. בעולם המוסלמי נהרגים מאות ואלפים, והאו"ם אינו מגנה או קורא לפעולה. את קדאפי הרי סילקו מלוב בגלל אינטרסים מערביים, לא בעקבות מלחמת האזרחים, אך בסוריה, תימן, מדינות המפרץ ותורכיה, מדכא השלטון את נתיניו ורוצח בהם ללא כל תגובה עולמית משמעותית. ערביי ישראל, אלו שהרעישו עולמות כשישראל הרגה שנים עשר מהם באירועי יום האדמה בשנת 2000, מחרישים כשמדובר בשליט הסורי, גואלם משכבר הימים, הרוצח מבני דתם הסונים.

לא, איני רוצה להיות פרשן חדשות הקורא לערבים או לעולם להפסיק את שתיקת הכבשים שלהם. כואב ועצוב כי כמה מאות ק"מ מירושלים נהרגים אנשים חפים משפע, גם אם הם אינם אוהבי ישראל, אולם אין בידי לעשות דבר וקריאתי ממילא אינה משנה דבר.

אלא ששוב הסתבר כי יעדם של הטרור הערבי והאלימות המוסלמית אינו ישראל, אלא המוסלמים עצמם. בכל העולם מדכאים מוסלמים את אחיהם, טובחים בהם ללא רחם, הורגים במגרשי כדורגל או בכיכרות הערים, מוציאים להורג מתנגדים לשלטון ואוסרים עיתונאים. כעשרים אלף יהודים נהרגו כתוצאה מן העימות הפלשתינאי ישראלי, אך רק בשנה האחרונה טבח אסד בשבעת אלפים מבני עמו. אי אפשר להפריד לעולם בין אלימות כלפי חוץ לזו שבפנים. אם לצה"ל לא היו הוראות פתיחה באש ברורות כלפי פלשתינאים, אזי גם הנוער מגבעות בית אל שפרץ למטה החטיבה בבנימין היה נורה. אם ישראל לא הייתה מעמידה לדין חיילים שפגעו בערבים ללא סיבה, הייתה גם מגרון מפונה מזמן, ובאלימות. אם היינו מחדשים את עונש המוות למחבלים, היו הרחובות שטופים בדם הרבה יותר והזעזוע היה הולך ופוחת. אכן, כיבוש עלול להשחית, לגרום לרגשות לכהות ולאנושיות להישכח, אולם ישראל עמדה במבחן הזה בכבוד גדול יותר מכל אומה אחרת.

 

לפני ימים אחדים הפסידה בית"ר ירושלים לבני סכנין. המגרש בטדי הפך שוב לשדה קרב של אוהדים אלימים משני הצדדים, הצועקים מוות לערבים או ליהודים, עשרים ושניים עצורים. אחד מאוהדי בית"ר סיפר לי בגאווה כיצד שוטרי יס"מ 'הפציצו במכות' את אחד הערבים 'שהתחצפו אליהם', ובאותה נשימה סיפר לי כי חולק ביציע הכבוד אוכל חינם לכל האוהדים, ומרביתו היה זרוק על הרצפה. הוא אמר לבנו בן השבע להיזהר ולא לדרוך על הפיתות והקבב שכיסו את המעברים כולם, כי לא דורכים על אוכל. האוהדים הללו, מירושלים או סכנין אינם מפרידים בין צעקות ההסתה ובין היחס הבהמי לאוכל או איש לרעהו. שוטרי יס"מ המכים ערבי שהתחצף אליהם, יכו גם יהודי שיתחצף אליהם, יפנו ישובים באלימות ויכו גם אמהות מפגינות מול בית ספר, כפי שראיתי במו עיני, ללא תגי זהות על חולצת המשטרה שלהם. האלימות מפתה מאוד, זבנג אחד וגמרנו. קשה לראות פוליטיקה הססנית ולא אלימה, והיצר קורא להפעיל כח. אלא שהכח אינו פותר בעיות, אלא מלבה אותן. הכח הוא מפלטו האחרון של הפוליטיקאי, ורק כאשר הוא ניצב בסכנת חיים ולא נותרה לו ברירה, וגם אז השימוש בכח עשוי להשחית.

 

איני קורא לפציפיזם, אך אני מערער על הפיכת הצבא לערך דתי. כח המגן היהודי הוא חלק מן המדינה וחובתו להגן על תושביה, אולם אין בו קדושה יותר מאשר מערכת הבריאות, משרד הפנים או משרד האוצר. למעשה יש לזכור כי צבא ההגנה לישראל הוא כורח, בעוד המשרד לביטוח לאומי מבטא ערכים יהודים הרבה יותר. מכינות ורבנים שעשו את הצבא לערך דתי עליון, הופכים את החברה הדתית למבוססת על כח ונשק. אם השירות הצבאי הקרבי הופך להיות קריטריון לשידוכין, כפי שמעידים רבנים ושדכנים, אבוי לנו.

מדינת ישראל צריכה להיות חזקה יותר מכל שכנותיה בחמישים אחוז, וטובה מכל שכנותיה בעשרים וחמישה אחוזים. אם נהיה חזקים רק בעשרים אחוז, או טובים בחמישים אחוז, כולנו נושמד. אם נהיה טובים רק בעשרה אחוזים וחזקים בשמונים אחוז, נהיה ככל הגויים.