משה דואק, תלמיד שיעור ב' בישיבה

קצת אנושיות

משה דואק, תלמיד שיעור ב' בישיבה

ביום שישי האחרון ירדנו אני וחבר טוב לעין פואר שבוואדי קלט הקרוב לביתנו. התקדמנו מעט לאורך הנחל עד שמצאנו מקום נחמד לשבת על יד השביל והרתחנו מים לתה. שני זוגות ערבים בשנות ה-30 לחייהם התקרבו לעברנו על השביל. "חבל שאני עוד לא יודע לנהל שיחה בערבית כמו שצריך." אמרתי לחברי, בעודו מתבונן לעברם במבט חלול. כשחלפו על פנינו עצר האחרון, פנה אלי ואמר במבטא כמעט ישראלי: "אולי אתה עושה לי כוס?" בעוד אשתו מושכת בעדינות בשרוולו, מנסה ללא הצלחה להסתיר מאיתנו שהיא רוצה ללכת. בעלה התעלם מהפצרותיה החרישיות. "בטח," עניתי, "אבל הרגע שמנו את המים, ייקח כמה דקות. גם יש לנו רק כוס אחת..." חברי מלמל את אותן המילים בחוסר נוחות. "אז אני הולך כמה דקות וחוזר לפה עם כוסות?" "בכיף!"

 

בעודם צועדים אל עבר החניה פניתי לרעי: "מה אתה בשוק?" "לא יודע," ענה, "אני כל כך מאמין בדו-קיום, ולכן מתסכל אותי שכשערבי פונה אלי, החוסר אמון טבוע בי כל כך עמוק, שאני לא מסוגל לענות בצורה אנושית וטבעית. אני אומר לך, אחי, זה החינוך לזה שטבוע בי." אחרי דקה הופיע פקח והודיע שסוגרים, אז צריך ללכת. מעוצבנים על רשות הטבע והגנים שהשתלטו על אזור מרבצנו, אספנו פק"לנו ועזבנו את המקום. בתוכי הצטערתי על איבוד ההזדמנות לשבת על כוס תה מתוק עם בן דוד. מאוחר יותר כשהתוודיתי על רגשותיי בפני חבר אחר הוא אמר לי: "נהיית שמאלן לא קטן, הא?" כמובן שדבריו לא היו אלא מליצה, אך דבריו והמקרה מקודם, ובמיוחד דברי חברי על החינוך הטרידו אותי וגרמו לי לחשוב במהלך השבת על ימין ושמאל, על כיבוש הארץ ועל הגר אשר בשערי.

 

באותה שבת פרסם הסופר דוד גרוסמן בעיתון הארץ רשימה ובה סיפורו של עומר אבו-ג'ריבאן, שב"ח מעזה שמצא את מותו בקור וברעב אי שם בשולי כביש 443. (http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1649589)  ב2008 גנב אבו-ג'ריבאן רכב, גרם לתאונה ונפצע קשה. ביה"ח שיבא שחרר אותו כשעוד היה פצוע והוא נלקח למעצר מחובר לקטטר ועדיין בבגדי ביה"ח. לבסוף השאירו אותו שלושה שוטרים ליד מחנה עופר כשלגופו פיג'מת בית חולים וקטטר. הוא נמצא ללא רוח חיים יומיים מאוחר יותר כשסיבת המוות היא כנראה התייבשות. גרוסמן מנסה להעלות על הכתב מחשבות שחשבו השוטרים ודברים שאמרו אשר הובילו אותם להפקיר את ה"ערבוש" בצד הכביש. הוא תוהה מה היו הנסיבות, כיצד התייחסו השלושה לשב"ח המסכן ולמה סירב מפקד המחסום במכבים רעות לקבל את אבו-ג'ריבאן. הפסקה האחרונה במאמרו של גרוסמן נותנת תחושה שאולי הוא כתב את הרשימה רק כדי לשרת את האג'נדה האנטי-כיבושית פרו-זכויות אדם שלו. אולם עדיין צריך לשאול איך ייתכן ששוטרים ישראלים מסוגלים להפקיר אדם פצוע בצד הדרך?

 

בדיון אקראי שנתקלתי בו בפייסבוק מישהו הוסיף קישור לידיעה על תקיפת שני חיילים בידי חבורת ערבים בצפון, והוסיף כי זה מה שמזעזע אותו. אניתן או לא ניתן להסיק מדבריו שהמקרה מ-2008 לא זעזע אותו, או לפחות לא באותה המידה. אלא שאין מקום להשוואה.ני מצפה ליותר מנערים ערבים מוסתים או מטוקבקיסטים יהודיים, אולם משוטר יהודי אני מצפה לגילוי אנושיות בסיסית וכבוד לצלם א-להים שבאדם. כמובן שעולה וצף רגש עז של בושה נוכח שוטרים אלה שמזלזלים כל כך בחיי אדם והם אלה שאמורים להגן עלינו. המקרה גם יוצר תחושה של חוסר אמון כלפי המערכת. כיצד יתכן שאדם יהיה באחריותה של מערכת ציבורית כמו משטרת ישראל ויופקר כך למותו?

 

אסא כשר, שלא חשוד בימניות יתר אמר פעם שמציאות של כיבוש לא תגרום לחייל לנהוג בצורה לא מוסרית בהכרח, אם אדם הוא מוסרי- אזי ינהג במוסריות ואם לא- לא. שוטר או חייל לא מוסריים מושפעים מהלך רוח ציבורי, אולם הלך הרוח אינו הסיבה למעשיהם הבלתי מוסריים. אם נשפיע על הלך הרוח הציבורי נוכל לעצור תופעות כאלו, משום שאנשים יחושו את חוסר המוסר במעשיהם.

 

האדישות הציבורית למשמע הסיפור על עומר אבו ג'ריבאן, יחד עם הטוקבקים על מות הילדים הפלשתינאים בתאונת הדרכים לפני כשבוע, אינם השורש לרע, אך נותנים לו רוח גבית.

 

אז אני מסביר פנים לערבי שמבקש ממני תה כדי להכיר את שכני קצת יותר טוב. ואני לומד ערבית לא רק מכיוון שאני אוהב את השפה אלא גם כדי שכשאעמוד במחסום באיו"ש עוד שנה המפגש שלי עם חסן הבנאי מרמאללה לא יסתכם ב"ג'יב אל-אויה," ו"אפתח אל-בגאז'" או "אטלע מן סיארא". אז גם הוא ידע שמה שעשו השוטרים לעומר מעזה לא מעיד על הכלל ואני אדע שהוא יודע זאת. הסכסוך הזה לא יסתיים לעולם כי איש מאיתנו לא יילך מכאן, אם לא נדע לחיות ביחד.

 

איני טוען שצריך להוריד מחסומים, לתת שטחים ולהפסיק את "הכיבוש". להיפך. נמשיך להילחם בטרור ולא נוותר על חבלי מולדת תמורת עוד אוטובוס מעשן. רק שנשתדל לחיות פה חיים נורמאליים עד כמה שאפשר במציאות הביזארית שבה אנו חיים. ואולי זה כן יגרום לשינוי אצל אותם אנשים בעלי מוסר מעוות ומחשבה גזענית. ואם לא אצלם, אולי אצל ילדיהם. נקווה שגם אצל הערבים. איני יודע אם זה יביא לקץ הסכסוך, אולם זה יעשה אותנו טובים יותר.

 

"נהיית שמאלן לא קטן, הא?" אמר לי, כאמור, אותו חבר. אז ברור לי שאין כאן שום קשר לימין ושמאל וזו כמובן הייתה בעייתו של דוד גרוסמן. ובכל זאת לא ניתן להתעלם מכך שפעמים רבות בציבור הבעת אהדה או חמלה כלפי ערבים נתפסים כאקט "שמאלני". וזה רע. אז אם כך נתפסים הדברים, לפעמים מותר לנו להיות קצת אנושיים.