הרב שלמה וילק

מה נשתנה

הרב שלמה וילק

גדולי ישראל עמדו על ההבדל הגדול שבין שאלה לקושיא. שאלה, לדבריהם, מבקשת אינפורמציה שאינה ידועה לשואל, בעוד קושיא באה לאחר ידיעת האינפורמציה והיא מבקשת לברר את מהות המידע ולפתור את הסתירות בו. לאורך כל השנה אנו שואלים את ילדנו שאלות – מה למדת היום בגן או בבית הספר, מה אומר רש"י על פס' מסוים, או מה פתרון תרגיל החשבון אותו עליו לפתור.

בפסח אנו מעודדים את הילד להקשות, לא לשאול. את המידע אנו נותנים לו, אולם אנו מבקשים לעורר בו קושיות, לרצות לעבד את הידע שרכש ולמצוא בו את עולמו הפנימי, לא החיצוני. כך ניתן לבאר את תוכנה המשונה של ההגדה. בה איננו קוראים את פסוקי ספר שמות, אלא מתמקדים דווקא במשניות ובמדרשים העוסקים בניתוחו של הסיפור ובהלכות הקשורות אליו. תפקידה של ההגדה אינו לנדב לנו אינפורמציה בדבר יציאת מצרים, עם הידע הזה הילד כבר בא לשולחן, אלא לעסוק באותו ידע, לברר את תוכנו ומהותו.

בניסיון לגרום לילדים לחוות את הסיפור, אנו נוטים לספרו להם פעמים רבות. אנו מאמינים שעל ידי כך נטמיע בילדים את הסיפור. אולם טעות היא בידנו, לא הוספת המידע היא שתהפוך את הסיפור להיות שלהם, אלא דווקא שיתופם בסיפור. הקושיות והחידושים של ילדנו בסיפור הם המקנות להם חלק בסיפור. כאשר יהפכו מקוראים למספרים, רק אז יהיו חלק מן הסיפור.

זה האתגר שלנו כהורים ומחנכים לאורך כל השנה, לפנות מקום לילד שיקשה, לא למסור לו ידע בלבד. רק השאלה מאפשרת חידוש המותיר חותם, ורק אז תבוא הזדהות, שהרי הסיפור לא יהיה עוד סיפור שהילד קורא, אלא סיפור שהילד כתוב בו, כדברי אחד מגדולי הדור בעניין התפילה.

 

הברייתא במסכת פסחים קט"ז ע"א מבהירה עניין זה היטב. חובת הקושיות, אומרת המשנה, אינה חלה רק על הבן, אם אין לו מי שיקשה, על היהודי להקשות על עצמו. שאלה יכול אדם לשאול רק את מי שיודע יותר ממנו ויכול לספק לו מידע נוסף, בעוד קושיא יכול אדם להקשות אפילו עם עצמו.

מעבר לצורך הכללי להקשות קושיות גם תוכן הקושיה מבקש הוא את התחדשותו של הסיפור. בפסח אנו שואלים, מקשים, "מה נשתנה". אנו חפצים לחדש חידוש, רוצים שהפסח הזה, שבמבט חיצוני דומה כל כך לשאר ימות השנה, יהיה מיוחד ושונה. הנקיון של הבית, השולחן הערוך, המנהגים השונים, כולם חדשים. פסח מקדש את החירות, והחירות היא היכולת להקשות. בראשית השנה אנו מבקשים להקשות ובכך לחדש ולהתחדש. מה נשתנו חיינו מן השנים שעברו, היכן אפשר לחדש, איך נמנע מעצמנו להתרגל לנוחות שבשגרה ולקפוץ מחוץ לישוב כדברי ר' נחמן מברסלב.

 

אך אליה וקוץ בה. רבים במקום לקדש את הקושיה, את החירות, מקדשים את השינוי כשלעצמו, אלו המחפשים לשנות דרך קבע, ובדרכם הורסים כל חלקה טובה. רבים הם השואלים, אך בו ברגע שהשאלה הופכת עיקר, היא אינה מותירה מקום לתשובות. במקום שהקושיה תנחה את המקשה בדרך נכונה של בירור ותשובות, הופכת הקושיה להיות כפירה בכל. זו צרה של הדורות האחרונים, כל משפט מסתיים בסימן שאלה. סימן שאלה של ספק ציני, שהוא סימנו של עמלק.

לשם כך, על מנת שלא ניוותר עם קושיות ללא מענה, בא המוקד השני של השנה, עשרת ימי תשובה. ניסן לשאלות ותשרי לתשובות. מי שאין בעולמו שני מוקדים הללו, לא יעשה לעולם תשובה ולא יתחדש. מצאנו תשובות בראש השנה, הסרנו את סימני השאלה ואת הציניות, אולם אלו נערמו שוב לקושיות בפסח. עתה סלולה הדרך לענות, לחפש יחד עם הילדים תשובות.

נפלאה העובדה שהילדים הם אלו השואלים את ההורים מה נשתנה. הילדים משתנים כל הזמן, בגוף ובנשמה, אלו אנו המתקשים להסתגל לשינויים. שאלתם מעמידה בפנינו מראה מסוידת, בה ניבט לעיתים קיבעון וקיפאון, שאלה המבקשת פתרונים.