הרב שלמה וילק

המשפחה החדשה

הרב שלמה וילק

בהגדת פראג המפורסמת מציין כותב ההגדה מנהג להצביע על האישה בשעה שאומרים 'מרור זה שאנו אוכלים', משום שנאמר כי האישה מר ממוות. אצלנו במשפחה תמיד מזכירים זאת בהלצה כאשר מזכירים את המרור, בעיקר משום שהנשים במשפחה שלנו מתאימות יותר לפסוק 'מצא אישה מצא טוב', או אולי משום שלא ממש כדאי להצביע עליהן ולומר כי הן מרור, משום שאכן המצב יהיה מר ממוות.

גם הבן הרשע שהגיע לשולחן הסדר זוכה לקבלת פנים צוננת. הוא בחר להגיע, אולם זו תהיה הפעם האחרונה שיגיע. בשנה הבאה יתחלף הבן הרשע, הפעם יהיה זה שבשנה שעברה לא ידע לשאול ולאחר שראה את התגובה לזה שכן שואל, הפסיק לשאול. הוא הביט גם בתשובה לחכם המבקש לדעת מה העבודה הזאת ולומד הלכות אפיקומן, והבין כי אין ממש טעם לשאול.

 

לשלחן הסדר שלנו מסובים בני משפחה חדשה לחלוטין. הנשים מסיבות כבנות חורין, הילדים שואלים ואיננו מקהים את שיניהם יותר, גם לא מלמדים אותם הלכות אפיקומן. למעשה איננו בטוחים כלל מה ההלכה ההיא שהוזכרה בהגדה. לבן שאינו יודע לשאול אנו קונים הגדה עם קריקטורות ארץ ישראליות, וארבע הבנות זוכות להשתתף בהגדה ממש כמו ארבעת הבנים.

בכלל, אנו נוטים להראות עד כמה נתונה המשפחה היהודית במשבר, ושוכחים כי מעולם לא היה מצבה של המשפחה טוב יותר. אישה שהיא חברה ובת ברית, ילדים שווי זכויות וראויים לכבוד, חברים ובני משפחה מורחבת שלא עונים לסטיגמה הישנה על משפחתיות דביקה ומעיקה סביב השולחן. זו הסיבה כי אנו מזהים משבר, דווקא בגלל הרף הגבוה שהמשפחה מציבה לנו, דווקא בגלל הצורך המחודש ברגישות, באהבה ובכבוד, במקום יחסי המרות, הפחד והשליטה שאפיינו את המשפחה עד ימינו אלה. גם אם יש משפחות בהן היחסים הם יחסי מרות, אלו שרידים נעלמים לתרבות שעלה עליה הכורת ב"ה.

 

אצלנו בבית כבר אין מקום קבוע להורים, גם אני כבר לא יושב בראש השולחן (המקום הכי גרוע ממילא), ואיני מלמד את ילדי על הפסח, אלא לומד איתם דברים חדשים. השולחן שלנו הוא שולחן עגול, לפחות אידיאולוגית, בו לכל אחד יש מקום וכולם מסובים כבני חורין. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שרוב שולחנות הסדר ייראו כך. אפילו רשימת המדינות אליהם מתכוונים ב'שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו' הצטמצמה מאוד ומרבית מדינות העולם כבר יצאו ממנה. השולחן של ליל הסדר כבר מפוייס יותר, פחות הירארכי וכלל לא מתלהם. זכינו להיות בדור של גאולה, עוד לא גאולה קוסמית, אך בדרך לגאולה אישית. נזכה בקרוב גם להקריב את הפסח ולגאול את החבורה כולה, אז נאכל גם את המרור כחובה מדאורייתא לא בפני עצמו, אלא כמנהג בני מלכים עם הכורך. (כיום המרור אינו חובה מדאורייתא, והוא נאכל בפני עצמו זכר למרורים, אולם בזמן שהיו מקריבים את הפסח היה המרור כתבלין של בני מלכים. עיין באור החיים הקדוש עה"פ 'על מצות ומרורים').

 

לפני שלשת אלפים שנה יצאו הגברים לחירות. הנשים והילדים המשיכו להימכר ע"י אביהם או בעליהן, ללא שיח זכויות אלא רק חובות. בהדרגה זכו גם הם לחירות מסויימת, אולם רק לאחרונה חלה יציאת מצרים של הנשים והילדים, גם מן המדבר אנו יוצאים בהדרגה ומגיעים אל הארץ המובטחת. בליל הסדר שלכם יזמן אחד הבנים (כן, הבנות עדיין במדבר...) ויבקש את רשות אימו מורתו ואביו מורו, או אחד האורחים שיבקש את רשות בעלת הבית ובעל הבית, ויהיה זה רגע מכונן של חירות לבן, לאורח, לאמא ולמשפחה. ואותם האוסרים לבקש את רשות האמא, כך ממש שמעתי לאחרונה, מבקשים להשיג את חירותם ע"י מיעוט האחר, שיהיה נפעל ולא פועל, שיהיה ירא ולא ראוי לכבוד. ואת ההבלים על כבוד פנימי ופאסיביות עוצמתית אנא הותירו לדרשות אפולוגטיות של הצדקת העבדות.

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות ישבו לשלחן מעמדות שונים, ראויים יותר וראויים פחות, כמה מסובין כבני חורין וכמה מגישות לשלחן, הלילה הזו כולו חירות.