הרב שלמה וילק

החרדים והאחר

הרב שלמה וילק

בשבת האחרונה, שבת חג הפסח, פורסם קול קורא מאחת הישיבות בקבר רשב"י, על התיקון שכולנו צריכים להשתתף בו כדי להסיר גזירות רעות מעלינו. הכרזה לוותה בתמונות של הרוגי הפיגוע בטולוז ושל שרופי הבית ברחובות. התבקשנו לקרוא פרקי תהילים מסויימים ולתת אל ליבנו לשוב בתשובה כדי שירחם הקב"ה, ואם כל ישראל יעשו זאת, כך הבטיח ראש הישיבה, יבוא הקץ לכל הצרות הנוראיות ל"ע (לא עלינו) ב"ה,

אכן מתרגשות עלינו צרות, יחד עם טובות רבות שמרעיף עלינו הקב"ה. וכמנהג אבותינו בידינו התקנתי עצמי לדורון, תפילה ומלחמה. את הקמחא דפסחא, הדורון, הקדשתי השנה לרפואת עם ישראל, גם הצטרפתי לתפילות עם ישראל בבקשה כי אולי יחוס עם עני ואביון, אולי ירחם, ולבסוף ביקשתי בדברים הבאים להילחם, לא בגדר מלחמה של הטפת מוסר או כתבי שטנה ח"ו, אלא בגדר נאמנים פצעי אוהב, הוכח לחכם ויאהבך.

 

אחרי שני האסונות הקשים, בשניהם נותרו נשים אלמנות ללא בעל וילדים, התבררו גם שתי פרשיות שחיתות בחברה החרדית. האחת היא סיפורו של האתר בחדרי חרדים, הנשען מעצם קיומו על העין הרעה, הרכילות ולשון הרע הנפוצים וממוסדים כל כך דווקא בחברה החרדית, וגורמים לשלטון פחד ולהרס חיים של אנשים רבים. עצם קיומו של האתר הוא בעיה משתי בחינות. האחת היא המונוליתיות של התקשורת החרדית, בה לכלי תקשורת אחד יש כח רב כל כך, והשניה היא העובדה כי האתר חותר תחת מנהיגי היהדות החרדית וכאתר מחתרתי הוא פועל לפי כללי טרור תקשורתי וכבמה לציבור החרדי להוציא את הכביסה המלוכלכת שאין להוציאה בדרך אחרת. הפרשה הזו מוכיחה עד כמה עמוק המשבר בחברה החרדית, ועד כמה גדול הפער בין אורח החיים של היחיד והמשפחה, שבדרך כלל יש בו הרבה תום ואמונה ושמירת הלשון, ובין המרחב הציבורי המושתת על איומים, פחדים, חומרות מטופשות, מניפולציות, השתקה של קולות אחרים ושלטון קנאים מועטים על המתונים, וחמור מזה, על ההנהגה. בחברה כזו, שאין בה ביקורת עצמית לגיטימית ומכבדת כתרבות קיומית, תהפוך הכביסה המלוכלכת למזהמת את העגלה כולה. אולי בזמן החזון איש הייתה זו עגלה מלאה, אך היום היא מתפרקת ממרבית משאה.

 

הסיפור השני הוא סיפורה של אחת מעמותות החסד הגדולות בחברה החרדית שהתגלתה כמושחתת. הרי פשוט שהסיבה לכך היא העובדה כי מניפולציות וגזל מותרים כלפי המדינה והציבור, וקומבינות הן הלחם והחמאה של כל מאכער חרדי בבתי חולים, בביטוח הלאומי, ברישום תלמידים בבתי ספר ובכל מקום ציבורי, ומכאן הדרך קצרה לחברה מניפולטיבית ונצלנית. שוב, מדובר באנשים טובים ובכוונות טובות, אך בחברה חולה ומנוונת.

כמו בחברה הערבית, בה להנהגה יש כח רב מידי שאינו מאפשר חיים מלאים, כך גם בחברה החרדית ההנהגה הרבנית היא האשמה, למרות גדולתה וקדושתה. חברה שמסרה את שיקול הדעת שלה ואת התחושות הטבעיות שלה בידי 'גדולים', יהיו ענקים ככל שיהיו, תהיה חברה מנוונת ומשותקת, מלאה בתככים ובמניפולציות. הרי אם החיים לא יכולים לפרוץ באופן טבעי, הם יפרצו בכוחניות ובשחיתות. יתירה מזו, חברה שמסרה את המוסר שלה בידי כח עליון ומאמינה רק במוסר אלהי, עד מהרה תהיה חברה לא מוסרית בעליל. טקס ההלוויה של ההרוגים בשריפה הוכיח זאת, בהרחקת הנשים מן ההלוויה וסילוקה של אמא מהלוויית ילדיה כדי שיהיה המחנה טהור. אכן, מבחינת המשפחה היה המחנה טהור, שכן האב ההרוג העיד אך מעט לפני מותו כי נוכחות נשים בהלוויות מטמאה את הטקס הקדוש, אולם חברה שהביאה אדם תמים ומאמין לחשוב כך היא חברה מעוותת ומלאה במחשבות טומאה.

ואולי, לפחות לשיטתם של אלו המתעקשים לראות סימן מלמעלה בכל דבר, שתי הנשים החרדיות שנותרו אלמנות ואמהות שכולות צריכות להיות סימן לחרדים עד כמה יחס הגברים לנשים בחברה שלהם מעוות, ולא סימן לנו להיות צנועים יותר? אולי הקנאות הפושה, אולי ההנהגה המסוכסכת והפחדנית הם אלה שצריכים בדיקה?

 

הדברים הללו נאמרים בכאב, ורק כדי לקרוא לתיקון. בחוצות העיר מתחלל שם שמים בכל מהדורת חדשות, והפעם בצדק. שחיתות, לשון הרע, אלימות, בורות וחוסר הגיון הם המאפיינים המרכזיים של החברה שאני מרגיש חלק ממנה ורוצה בטובתה, ואת הדברים הללו אומרים גם אנשים רבים מקרב המחנה החרדי שקולותיהם מושתקים באלימות מסוגים שונים. היחיד והמשפחה בחברה החרדית נשבו בדוֹגמה דתית חדשה של 'גדולי הדור' ו'דעת תורה', והם עדיין נלחמים ברפורמה ובמודרנה מלחמת חורמה ואיש לא הודיע להם שהמלחמה הסתיימה מזה דורות ואפשר להוריד מהראש את זנבות השועלים ומהגוף את בגדי הקוזאקים.

ברקע הרעיוני של הדיון עומדת שאלת ה'אחר'. חז"ל מלמדים כי ביום השני נברא הגיהנם (בראשית רבה ד' ו') משום שהשני מציין את האויב, את האנטי תיזה, והוא מאיים על קיומי. ה'סיטרא אחרא' הוא השטן משום שהצד השני (שהוא התרגום המילולי מארמית למושג סיטרא אחרא) הוא מפחיד ומקטרג ומעמיד אתגר ופיתוי. מה שעומד בבסיסה של היהדות החרדית הוא הפחד מפני האחר, בין אם הוא ה'אחר' העליון, הרבש"ע, ובין אם היא האחרת, השטנית, המפתה. המבט על ה'אחרות' כמום חמור גורם למשפחות בהן ילד בעל מום או אמא חולה, להיות אולי מושא לחסד, אך באותה עת מושא להרחקה והדרה ממעגל הנישואין הנורמטיבי. כל מחשבה חדשה נידונה כ'אחרת' וכל בעל תשובה יהיה 'אחר', לעולם לא מאנ"ש. גם ההתעקשות להישאר בגלות, להיות רק סגן שר, שלא להיות נגאל, מנכרת את האדם מעצמיותו ומזולתו, מונעת ממנו חיים מלאים. אדם ללא מקום הוא אדם מנוכר, אחר גם לעצמו.

 

רוזנצוויג ולוינס לימדו כי פני האחר הם פני האלהים, ורק מי שבעולמו אין 'אחר' יכול לפנות אל הקב"ה כנוכח, 'ברוך אתה ה''. איננו עושים רדוקציה של העולם היהודי לאתיקה או למוסר, אך גם לא למילה החקוקה בספר, וודאי שלא להלכה הכתובה בו. רק מי שמסוגל לאהוב את בעל המחלוקת שלו, ''את והב בסופה' – בסופה של כל מחלוקת יש אהבה', יכול להיות שותף בשיח היהודי. מי שרואה בו 'אחר' שאינו בר שיח שאפשר ללמוד ממנו ולכבדו, סופו להישאר שוטה, קוף המחקה הלכה ומנהג ומחשבה, מכשיר הקלטה היודע לצטט ציטוטים שנצרבו בו, מספר סיפורי ילדים בנאליים ושטחיים, לא אוהב אלהים. הלא זה מה שכתב הנצי"ב בהקדמה לספר בראשית, ספרן של ישרים, הלא זה מה שאמרו חז"ל כי ללא דרך ארץ אין תורה. וישרי דרך הם אנשים האוהבים אדם ומכבדים את דעתו.

וכבר איני יודע מיהו האחר. האם זו קבוצת המיעוט הרואה בכל השאר 'אחרים', או אותם האחרים החיים חיים משותפים של שיח שיש בו מתחים וחששות, אולם עדיין רב המשותף על המבדיל ביניהם.

אחזור ואדגיש, יש הבדל בין היחיד ובין הציבור. מרבית האנשים הם יראי שמים וטובי לב, כולם דורשי אמת ומאמינים בכל לב כי זו דרך התורה, אולם דרכה של החברה כולה על מכלול ערכיה ודרכיה המעשיות מובילה לחילול השם גדול, ואינה מהווה כלל דרך אלטרנטיבית לדרך ההפקרות אותה מציע העולם בימינו.