shministim_subcat - item.php
img

cat = 33

parent = 9

סרטים

פרידה

הרב שלמה וילק

אחת מן הקונספירציות החברתיות של העת החדשה היא גיל ההתבגרות. הרי בעבר אחת החובות העיקריות בכל חברה הייתה כיבוד הורים, בכל גיל, בכל מצב, לכל הורה, ועונשם של נער או נערה שלא כיבדו את הוריהם עשוי היה להיות מוות קשה. אמנם חז"ל טוענים כי מצב כזה בו ילד הוצא להורג על זלזול בהוריו לא היה ולא נברא, אך בכל זאת הזכירו כי יש לשנן את המסר הנובע מצו זה, והוא כי אי מתן כבוד להורים דינו מוות תיאורטי.

היום הפך להיות גיל ההתבגרות לזמן בו הנער אמור למרוד בהוריו, לגבש אישיות עצמאית, להיות שונה ואחר. פסיכולוגיות שלמות הומצאו כדי להצדיק זאת, מחנכים מסבירים להורים כי עליהם לקבל את השוֹנוּת של בנם ובתם, ואפילו במשטרה יש יחס שונה של הבנה למרד נעורים. מערכת תרבותית שלמה של סרטים, מוסיקה ותיאטרון מצפה מן הנוער למרוד ומעודדת אותו לכך. מי שלא מורד ומכבד את הוריו, נחשב למשונה, לחריג, לחסר אופי.

הסיבה לכך, כך טוענים כמה חוקרים, היא העולם הכלכלי בו אנו חיים. כיבוד הורים היה למעשה דרכה של החברה לגרום לכך שילדים ימשיכו בדרך הוריהם, שימשיכו את מסורת הפרנסה והאמונה, ששתיהן היו כרוכות זו בזו. התרבות החקלאית דרשה מגורים קבועים על אדמה שהתקדשה לשם כך, והכבוד להורים היה חלק מן הצורך החברתי, כמו התבנית המשפחתית המקבעת. בעולם המודרני התהפכו היוצרות. הניידות החברתית חשובה מן הקיבעון, צריך תמיד לחשוב חדש ואחרת, ההורים מתיישנים מיד לאחר הלידה והילדים חייבים למרוד בדוֹגמות הישנות, שאולי עוצבו שנים ספורות קודם, ולפרוץ קדימה. רוב הילדים לא ימשיכו את דרך הוריהם, לא בפרנסה וגם לא במערכת האמונות. הם יבקשו יותר, יקשו וימרדו כדי לגבש אישיות חדשה לגמרי. אין בידי אלא את הנתונים שאני מכיר מעשרות שנות חינוך, אולם דומני כי רוב הילדים המורדים יגדלו להיות גאווה להוריהם, משום שהגֶנים והחינוך מילדות חזקים מכל מרד, אולם בכל זאת ברור כי ההתקדמות האנושית העצומה בכל עשור שורשה הוא בהרס המוסדות המקבעים של התרבות הישנה, ההורות, המשפחה והקהילה. הגנטיקה טרם הסתגלה לתרבות.

 

קשה שלא להשוות בעניין זה בין 'הערת שוליים' לסרט האיראני 'פרידה', ולו רק בגלל ששניהם עמדו לבחירה בתחרות פרסי האוסקר השנה. הערת שוליים עוסק בבן שהלך בדרכי אביו, אך התעלה עליו, ובתחרות הפרוסית/פרוידיאנית בין אב לבן. הזוגות בהערת שוליים חיים בזוגיות מנוכרת, באחת ישנים ההורים בחדרים נפרדים ובשנייה בולטת הזרות בין השניים דווקא בשעה שהם במיטתם, זה לצד זו. הבנים הצעירים והמבוגרים כולם בתחרות עזה עם הוריהם. בהערת שולים הבן מקריב למען האב, אך ההקרבה הזו היא מעשה גבורה, והבן יוודא כי גם אז יהיה הוא המנצח, כאשר יאמר את האמת לאימו. הנשים בהערת שוליים הן זניחות, חסרות משמעות, אפאתיות ונרגנות, עסוקות בעצמן.

הסרט פרידה עסוק באותן סוגיות של הורות וזוגיות, אולם בדרך אחרת לחלוטין. הילדים מגוננים על הוריהם, החל מן הבנות הקטנות המשקרות כדי להציל את הוריהן, וכלה בבן המטפל באביו במסירות אין קץ ומאבד את משפחתו בגלל הטיפול המסור, ללא הרהור שני וללא בקשת גמול או הכרת טוב. הנשים בפרידה חזקות מן הגברים, הן מובילות את העלילה בעוד הגברים פאסיביים ונותנים לעלילה להוביל אותם.

 

קראתי כי שלטון האייתולות חושש מן הקולנוע המקומי, משום שקולנוע מעצם טבעו הוא ביקורתי ומהפכני. את פרידה לא אהבו משום שהוא מציג את איראן כמדינת עולם שלישי, החל מלכלוך השווקים וכלה בבתי המשפט הפשוטים. יש להרגיע את האייתולות ולספר להם כי בתי המשפט בישראל לא נראים טוב יותר, לפחות של בית המשפט לתעבורה וזה של תביעות קטנות, שם זכיתי לבקר בשנים האחרונות. ולגבי הזוהמה ברחובות, כאן הרי 'מחליקים על שקיות זבל'...

פרידה הוא סרט על חברה בעומדת בתווך בין המודרנה למסורת. אחוזי הילודה באיראן הם מהנמוכים בעולם, רואים זאת גם בסרט, והמערביות מתגלה בכל סצינה בסרט – פלאפונים חכמים, מכוניות אירופאיות חדשות, חלומות של הגירה לחו"ל, גירושין, נשים משכילות, חזקות ומצליחות, ומולה האוריינטליות של שווקי המזרח, הלבוש המסורתי, מערכת המשפט ואכיפת החוק, קו יעוץ חם לענייני הלכה, הקשר הבלתי אמצעי בין האנשים, היעדר התרבות האסתטית ועוד. ברור כי לו ניטול את משטר האייתולות והכיבוש הערבי, שהוא כרגיל מושחת, מאיראן, תהיה החברה שם דומה מאוד לשלנו, בהישגיות, במתחים בין מסורת לחידוש, בלבטים המוסריים ובבלגאן.

זהו אכן סרט חתרני מאוד, הטוען לנורמאליות ולחוסר עניין בפוליטיקה ובשלטון העולמי אותו מנסים הפוליטיקאים להשיג. הוא מציג דמויות בצורה מושלמת, על כאבם והצלחתם. זהו סרט שאינו עסוק בשיפוט, אך מבקש מן הצופה ליטול חלק בסיפור ולהזדהות עם הדמויות כולן. גם אם לרגע נדמה היה כי דמות אחת היא שלילית ורעה, יתברר במהרה כי אין זה כך, וגם הבעל המתלהם והמאשים יתגלה כקרבן ישר דרך.

 

בסרט פרידה מעמיד אלטרנטיבה לחלוקה ההוליוודית של העולם לטובים ולרעים. בסרט אין טובים ואין רעים, העולם לא מחולק לשחור ולבן, אלא למורכב שבאנושי. אב זקן וחולה בבית אדם מערבי הוא אכן דבר רע, עוני הוא שיא הנוולות, הפלה היא שיגרה ומשפחה הרוסה היא חזון נפרץ. בפרידה מתהפכות היוצרות ואב זקן וחולה הוא הזדמנות לתיקון ואהבה, עוני הוא דרישה להשתדלות ותקווה, הפלה היא אסון ומשפחה הרוסה היא טרגדיה. איך זה בביתכם?

בשביל ישראלי ממוצע איראן היא ציר הרשע, ומנהיגיה הגאים בהכתרתם ככאלה הם חבורת מטורפים, המטפחים את תדמיתם זו. בא הסרט פרידה ומפוצץ את בועת הפחד הזו. איראן היא מדינה ככל המדינות, היא אינה מדינה ערבית בה הנשים נחשבות לאבק, יש בה אנושיות ונורמאליות, אנשיה לא עסוקים בפצצות גרעין ובושהאר לא תפתור להם כל בעיה, וגם הסנקציות הבינלאומיות אינם מהווים בעיה בעבורם. הקנאות היא קנאות מוסרית ולא קנאות לאומית. נכון, אם היה סרט של הממשל האיראני הייתי סבור כי הוא חלק מן התרמית הגדולה של האייתולות, אולם כיוון שנעשה דווקא ע"י גורמים המתנגדים לשלטון, מצאתי לי סרט שאינו פנטזיה כמו אלו ההוליוודיים, ואינו קומדיה על חיים שיש בהם דרמות כמו הערת שוליים, אלא סרט המתאר את החיים, לא חיים של אחרים, אלא חיי שלי. ושלא כמו 'כנפים שבורות' הנפלא, זהו לא סרט מדכא או מייאש על חיים קשים, אלא דווקא אופטימי ומלא חיים, חיים של מאבק ונסיון, חיים של אמונה ותקווה.

 

תגובות גולשים

(*)שדות חובה