הרב שלמה וילק

תורת הגמול

הרב שלמה וילק

שנים רבות אני מלמד על השגחה פרטית ועל שכר ועונש. מאז ומעולם ידעתי כי הדיבור המעמיק על שאלת נוכחותו של האלקים בעולם והגמול אותו הוא מעניק או מונע, הוא עיון פילוסופי שבמגע עם המציאות משנה את פניו. הרי כולנו למדנו את דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (ו', ה') שאין איש יודע כיצד מגיב הקב"ה לעוול ומה ההבחנה בין ידיעתו יתברך ובין המרחב האישי שלנו והבחירה החופשית. הבנו היטב כי ההסברים השונים לא מנסים להגיע לשורש האמת, אלא אך להניח מעט את דעתנו המסוכסכת.

יכול הייתי לנחם בעזרת ההסברים את מי שלא היה בצרה, אלא זו רק הביכה אותו, אולם כלפי מי שהיו שם ונפגעו יכולים היינו לומר כי רק המקום ינחם אותם. הבנו כי כדי לחיות חייבים להרחיק את האלקים מן המציאות ולו במעט, ולו בכזב (מי השילוח א', נ' ע"ב), שהרי נוכחותו המלאה תביא לסיומם של החיים. ידענו לקרוא לקב"ה ש-די, שאמר לעולמו די והצטמצם.

 

והנה קם דור חדש המסרב לחיות בשקר זה, דורש אמת ודין שיקבו את ההר. חלקו הקטן סבור כי אלקים הוא ההמצאה הגדולה ביותר שהמציא האדם, 'אופיום להמונים', שהרי בעזרתו אפשר להצדיק כל דבר ולחיות עם רגשות האשם, חלק גדול יותר סבור כי אלקים 'מבין לליבו' והוא פונה אל האלקים דרך רבנים או להבדיל מאחזי עיניים בכל צרה, צוקה או סתם עצה, אך לא בעת שיגרה, וחלקו הגדול עוד יותר החליט לחיות בתוך ארון קודש, מנותק מן החיים ועסוק רק בצמצום העולם אל ארבע אמות של הלכה, שהרי כל שאר העולם אינו אלא אחיזת עיניים. בין כך ובין כך, אצל כולנו הפך האין ליש, הנסתר לגלוי, האילם למדבר. איננו יראים להביט את האלקים, הראשונים במבט מחוצף וחוטא, הבאים במבט שוויוני וחברי, והאחרונים בהכנעה והתבטלות מוחלטת.

לפני חמישה חודשים הלכה אחותי ז"ל לעולמה. אישה טובה הייתה, יראת שמים ומכבדת אדם, צנועה וענווה בכל הליכותיה, חלתה בסרטן ומתה בגיל ארבעים. שלש שנים תמימות נבקעו רקיעי מעלה בתפילות ודמעות, שלש שנים ארוכות מלאה הארץ שלנו חסד של רופאים ואחיות, חברים, בני משפחה, נהגי מוניות, ארגוני חסד, ומי לא. ובשמים לא שעו, ויקוב הדין את האם לשלשה ילדים צעירים.

ובהלוויה עמד רב אחד והסביר לאבלים כי הסיבה למוות בטרם עת היא חוסר צניעות, כנראה לא התכוון דווקא למוות זה, אבל רצה לעורר את הנשים השומעות לשמור צניעות. לו היה מביט בנשים שבקהל היה רואה כי אם אכן אלקים גומל רע בגלל חוסר צניעות, וטוב בזכות שמירתה, וודאי היו חייה ניתנים לה, אלא שמרוב חסידות לבלתי הביט אל אישה, כיזב בנפטרת ובבוראה. ובמסע ההלוויה עוד גער אותו אחד בקרובה בוכייה שהתקרבה יתר על המידה אלי, בן דודה, 'שתתרחק מיד'. ולאורך השבעה נכנסו אנשי תורה והלכה ומוסר, ואיש החרה החזיק אחרי רעהו להסביר כי מותה היה ודאי גמול לבני המשפחה ולילדים, שישבו בין האבלים, על שלא הקפידו בכבודה, בצניעות, בלימוד תורה, בכבוד לרבנים ועוד מרעין בישין. אנשים קצרי דעת ורוח, אנשי ריב ומדון בין ילדים לאביהם שבשמים ואמם שבגן העדן, שטחו עיניהם מלראות את האלקים כנעלה ממורה כעוס בבית הספר, או מאיש צבא נוקם.

ולבסוף, כשהתפרצתי והודעתי לילדים כי דברי הבל הם שומעים מאנשים המתיימרים לדעת דעת עליון כבלעם בשעתו, אמרו לי אלו כי אף על פי שהטחתי דברים כלפי מעלה, יסלח לי האלקים כי מתוך דמעתי ויגוני דברתי עד כה. ואני אמרתי כי אלקים נגלה אלינו במידת הדין הקשה, ולא שעה אל הרינה ואל התפילה, אלא אל רצון עליון שאיננו יכולים להבינו ולא להתנגד לו. והוספתי ואמרתי כי התגובה שלנו הייתה במעשי חסד, שאיננו מתחרטים עליהם (בבא בתרא י' ע"ב). טענתי כי האלקים התגלה אלינו בדין ואנו אליו בחסד, ולא אמרתי זאת כדבר מרי או הטלת אשמה אלא תוך קבלת דין שמים.

 

והם היו רעי איוב, מבקשי טוב למראית עין, אך חסרי רגישות כלפי אדם ושמים. שוב ושוב תולים את האשם במעשי ידינו, ואילו אנחנו איננו מבקשים להאשים איש, גם ממאנים להבין ולשאת באשמה כלשהי, אלא ליטול אחריות. והלא זה היה דבר האלקים אל איוב מתוך הסערה, כי רעי איוב חטאו בהאשימם את הא-ל כגומל רעה תחת טובה, ודווקא איוב, שדרש לראות את עמלו כסתמי, ללא אשם ומאשים, הוא המאמין באלקי החסד. אלו הם הרי יסורים של נסיון, שמוסיפים אהבה ללא אשם, כדברי הרמב"ן בשער הגמול (תורת האדם, קי"ז).

לאורך ימי השבעה חזר סיפור אחד שוב ושוב בשמות שונים, סיפור שהפך את אסוננו ליגון וכאב נורא עוד יותר, עם אותו מוטיב מרכזי. אדם עושה רע, אלקים גומל רע, הוא הולך לרבו וזה מצטרף לתפילותיו, ובדרך כלל קורה נס לכולם. חוץ מאשר לך. ואני הרי למדתי כי בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא; פריון, בריאות ופרנסה אינם קשורים למעשים שלנו, אלא במזל הם תלויים (מו"ק, כ"ח א'). ומזל הוא גורל הקורא לנו להיטיב את העולם ולהמתיק את הגורלות, שלנו ושל אחרים. ולמדתי גם את דברי אביי כי אדם שנעשה לו נס כמה גרוע הוא (שבת נ"ג ב'), וגם את דברי הרמב"ם על מקורות הרוע בעולם, שאף לא אחד מהם הוא עונש מן השמים (מורה נבוכים ג' י"ב). את דברי התלמוד הבבלי בבבא בתרא י' ע"ב תמיד הבנתי כאומרים כי רק גוי תולה את מתן הצדקה בכך שבנו קם ממיטת חוליו או נטה ח"ו למות, ואת דברי הר"ן בדרשה השמינית אני לומד ומלמד שוב ושוב, כי חסד האלקים ודינו אינם תלויים במעשי, אלא אם אני צדיק עליון.

היטב אני מבין את הצורך בסיפורים העממיים הללו, שנועדו כביכול לחזק את האמונה בקרב חלושי הרצון, אך למעשה מייצרים חלושי דעת. יותר מכך, הם חלק מכוחות השוק החופשי היורד למכנה המשותף הנמוך ביותר ומוכר תקוות וחלומות שווא, משל היה הקב"ה מנכ"ל מפעל הפיס.

 

אכן, חז"ל מאשימים את אנטיגנוס איש סוכו שלימד את תלמידיו (אבות א' ג') שלא לעבוד אלקים אלא לשם שמים ושלא על מנת לקבל פרס, בכך שתלמידיו פרשו מתורה (אדר"נ ה' ב'). למרות זאת השאירו את דבריו במסכת אבות משום שהם דברי אמת, ו'כל המעלים עיניו מזה, אינו אלא אויל משתגע שקלקלוהו ושבשוהו המחשבות הסכלות והרעיונים הגרועים' (פיהמ"ש לרמב"ם סנהדרין י' א').

לא, איני כופר בתורת הגמול ובהשגחה הפרטית. אני חי את חיי בתחושת קרבת אלקים גדולה ובאמונה כי עין רואה ואזן שומעת וכל מעשי בספר נכתבים. אולם, איני מאמין כי מעשי הטובים, ורבים מהם אלו הרעים, הם הקובעים באופן ישיר ובלעדי את גורלי מלמעלה. למעשה איני יודע מה קובע את גורלי מלמעלה, אך את יעודי מלמטה היטב אני יודע, הרי הוא בידי. את תפילת 'מי במים ומי באש' בנתנה תוקף כבר שנים ארוכות אני אומר כמי שכפאו שד. כשהייתי עול בימים, אז התנהלה מערכת היחסים עם הורי במשא ומתן של גמול ישיר ואישי, אולם משבגרתי איני זקוק יותר למערכת זו ואני מכבד, ירא ואוהב את אימי שהלכה לעולמה ואת אבי שיבדל לחיים ארוכים, גם כשאין בידם להעניק לי אלא את עולה הכבד של מצוות כיבוד הורים. גם את אלקים אני ירא, אפילו אם גמלנו רע שאיננו מוכנים לשאת באשמה אישית אליו. כל אלהים אחר איני מוכן לירא.

 

הצטווינו להיות ישרי דרך ולדבוק בקב"ה. קיבלנו עלינו עול מצוות ועולה של מסורת אבות וחכמים. איננו מבינים כיצד מנהיג הקב"ה את עולמו, ואיננו מתיימרים להבין. אנו יודעים היטב כי מקרה אחד לצדיק ולרשע, (עיינו בספר העיקרים לר"י אלבו, מאמר רביעי י"ב) ומקווים כי נשכיל לראות מבעד לערפל הזה שבעולם את גילוי השכינה בישראל. איננו שוכחים כי גם אם מקרה אחד יקרה את הכל, עדיין הצדיק חשוב כחי והרשע כמת. אנו מאמינים בהשגחה כללית ופרטית, אך גם באלם אלקי אל מול רשע וכאב (גיטין נ"ו ע"ב). אכן, נוח יותר להאשים ולאיים, כדי לתלות את הצער האנושי בריחוק מאלקים כאילו הוא תוצאה של איזה חטא קדמון או חדש, הרי כך נהגו כל הדתות. אולם, מה שנוח היום יהפוך בסופו של דבר לאמונה פשטנית, לסגידה לשתדלנים בהיכלי רקיע, לא לקיום מצוות. האם איומיו של משה רבנו או אחד הנביאים על העם עזרו מעולם? האם היה איזה נביא שהצליח להחזיר בתשובה למעט אחד שהחזיר גויים בתשובה? דומני שלא.( ראו מגילה י"ד ע"א, זרעונים לראי"ה 'חכם עדיף מנביא', וכן א. אורבך, 'תשובת אנשי נינווה והויכוח היהודי נוצרי', בתוך מחנים ל"ג תשי"ח ובאתר דעת).

את הצער האנושי אנו תולים בריחוק מאלקים מעצם רצון הבריאה (עיינו 'זהותנו היהודית', א. נהר, עמ' 107). גם אם לנו יש חלק ביצירת הכאב, הרי שוב ושוב אמרו גדולי ישראל כי עדיין זהו אשם הנתלה בצווארי הכלל ולא במיטת חוליו של היחיד.

דברים אלו נכתבים חודשים ארוכים לאחר סיפור המעשה. הם לא נכתבו מיד כדי שלא אכתוב מתוך אבלות, וכדי שלא ישפוט אותי הקורא כי מרוב יגוני דברתי. מאידך, הם לא נכתבו לאחר שנשתכחו המת והזעזוע מן הלב, כדי להתריע כי עבודת אלקים הופכת לחסרת לב, לפשטנית ופוגענית. כבר לפני שנים לימדתי בבית אבלות של אחד מתלמידי את הדברים, ורק לאחרונה שאלני אם אמרתים רק כדי שלא יכעס על אלקים, או שמא באמת אני מאמין בכך. הבחור כיום בחור ישיבה, והדברים בעיני דברי אמת שנוחים לשומעם ולהבינם ולקבלם יותר מאשר כל אמונה אחרת. ראוי היה לכתוב את הדברים כשיעור מפורט, אולם אז היו נותרים כאריכות דברים שאיש אינו קוראם. מי שהמקורות פרושים לפניו, וודאי יבין את הדברים, גם אם ירצה לחלוק על פרשנותי אותם. ומי שאינו בקיא במקורות כדאי לו שילמדם יותר ממה שיקבל את דברי כדברים נכוחים. ואלו מבין הקוראים שיקראו את הדברים כדפדוף של שבת, אנא הבינו כי הדברים נוגעים בליבת האמונה היהודית, ואם יחשוב מי מאיתנו כי הם מרחיקים מן האמונה, אבקש כי יתלה את האשם בי ולא באמונת אומן. לשאת רגשי אשם אלו כי הרחקתי מאן דהו מן האמונה, וודאי לא אוכל לשאת.

 

לע"נ גלית בת רחל