אהד וילק

בן איש מצרי

אהד וילק

 

 

 

באחד הישובים הוותיקים בגליל, כך סופר לי פעם, התחתן בן של אחד מחברי הישוב עם ספרדיה (ר"ל). אותו בן ביקש לקבוע את דירתו בקיבוץ הוותיק, הרי שם גדל, שם התחנך, ושם חי מאז ומעולם. אך הישוב, שלא ראה את חתונתו בעין טובה, סירב לקבלו בין חבריו. אמנם בן לחבר קיבוץ אתה, אך אתה שהתחתנת עם 'הזאתי', כך אמרו תוך כדי הפניית אצבע מאשימה, לא תכנס בין שערינו. הויכוח שניטוש בין חברי הישוב לבין אותו בן סורר, היא ויכוח סוער, ואני מניח שבמהלכו נשמעה קללה או שתיים. את הסיפור שמעתי לפני זמן רב, אך שבתי ונזכרתי בו כשקראתי את סיפורו של בן הישראלית, שיצא עם ישראל ממצרים, שנתגייר, ושלפי המדרש הוקע מחוץ לחברה באמתלא של גזירת הכתוב. אתה בן למצרי, כך אמרו לו, אין מקומך איתנו, לך תחפש את החברים המצריים שלך. הם אמרו, וצחקו. הוא שמע, וקילל.

 

 בקריאה פשוטה נדמה כי פרשתו של המקלל היא פרשה תמימה. כשם שהמקושש עבר עבירה ונגזרה עליו מיתה, כך כאן מסופר לנו על אדם שעבר שקילל ונענש על כך:

 

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי: וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן: וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְקֹוָק:

 

בהמשך הפרשייה אף תתחדש הלכה, ואלוקים ילמד כי יש להרוג כל אדם המקלל את אלוקיו. בפשטות נראה שכאן באה הפרשה אל סיומה, וכך גם עולה בחלק מדרשות חז"ל, אדם רשע, שאולי גם זלזל באלוקיו, קילל, ניתן למשמר ולבסוף נענש על מעשהו. אך חז"ל, בחלק אחר מן המדרשים, ראו לנכון להאריך בסיפור הרקע של אותה איש ושל אותה קללה. חז"ל, במדרשים אלו, מבינים שהקללה לא סתם נאמרה, שאדם זה לא 'יצא' משום מקום. אם מסופר עליו, אם מסופר שהוא 'יצא', כך מבינים חז"ל, כנראה שעלינו לעמוד על דמותו ועל המקום ממנו יצא. כיצד קרה שקם אדם בתוך מחנה ישראל והחל לקלל את אלוקיו?

 

המדרשים השונים, כתשובה לשאלה זו, מציעים סיפורי רקע שונים. חלק מן המדרשים מרחיבים את סיפורה של אמו של המקלל, סיפורה של שלומית בת דברי; חלק אחר דווקא מעצים את ההקשר המקומי והרוחבי של הפרשייה, לא לחינם נאמרה פרשייה זו מיד לאחר הטבת הנרות וסידור הלחם; אך ישנו מדרש אחד הבוחר לספר לנו סיפור אחר, סיפור המעמיד סימן שאלה גדול ביחס לפרשיה כולה. ברצוני לבחון מדרש זה, הן לכשעצמו והן על רקע המקרא. מרבית המדרשים מסתמכים בדרישתם על היציאה המשונה עליה מסופר בריש הפרשה, וכך גם מדרשנו:

 ויצא בן אשה ישראלית מנין יצא מבית דינו של משה שבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן אמרו לו מה טיבך ליטע בתוך מחנה דן אמר להן מבנות דן אני אמרו לו הכתוב אומר איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב ועמד וגידף והוא בן איש מצרי אע"פ שלא היו ממזרים באותה השעה הוא היה כממזר בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר וינצו במחנה על עסקי מחנה. בן הישראלית ואיש הישראלי זה שכנגדו[1] 

על פניו, סיפור זה נטול כל עוגן בפסוקים. הוא מתרחש במלואו לפני שנפתח הסיפור שלנו, ואין עליו כל עדות במקראות. לכך ניתן להוסיף ולתמוה מהי מגמתו של המדרש? מדוע מספק הדרשן סיבה לקללתו של בן הישראלית, האין סיבה זו שומטת את הקרקע מתחת לעונש החמור שניתן לו? שמא המדרש רוצה ללמדנו שבכל מקרה אסור לקלל?   שמא הוא רוצה להאשים את בני דן ברצח?   או שמא להאשים את אלוקים בדינו ח"ו? בעייתיות נוספת במדרש זה, ועל כך עמדו רבים מן המפרשים[2], היא הצדדים ההלכתיים הגלומים בו. מסופר לנו כי בן הישראלית היה ממזר, אך אנו יודעים שעל פי הלכה ממזר הוא רק אדם שנולד לאשה מיהודי שאיננו בעלה, או מחלק מן העריות. אדם שנולד מאב גוי ואם ישראל בכל מקרה איננו ממזר אלא ישראל גמור. מכאן לקושי השני, מדוע בן הישראלית יתגייר? הרי הוא בן לאם מישראל. קשה להניח שבעל המדרש לא הכיר הלכות נפוצות אלו, ועוד יותר קשה להניח שהוא התעלם מהם.[3]

 

ננסה לבחון את המדרש לגופו. נעסוק ראשית בסיפור הפותח את המדרש, הסיפור שתפקידו לבאר מהיכן יצא אותו בן אשה ישראלית:

 

1 ויצא בן אשה ישראלית

 

2 מנין יצא

 

3 מבית דינו של משה

 

4 שבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן

 

5 אמרו לו מה טיבך ליטע בתוך מחנה דן

 

6 אמר להן מבנות דן אני

 

7 אמרו לו הכתוב אומר איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל

 

8 נכנס לבית דינו של משה

 

9 ויצא מחוייב

 

10 ועמד וגידף

 

נעמוד בקצרה על מבנהו של המדרש. ברצוני לטעון שהמבנה הבסיסי הוא מבנה כיאסטי, זאת כאשר שורות 2-3 מקבילות לשורות 8-9, ואלו מהווים המסגרת של הסיפור. בין שורות אלו נתון גוף הסיפור, ובשורה 10 מסופרת תוצאתו. המסגרת הכיאסטית של הסיפור תוחמת לנו את הסיפור וקובעת את גבולותיו. המתח שבשורות המסגרת ברור, הוא המתח שבין היציאה מבית דינו של משה לכניסה אליו. בשורות 2-3 מסופר לנו שבן הישראלית יצא מבית דינו של משה, בשורה 8 אנו מבינים מדוע נכנס לשם, ובשורה 9 אנו מבינים מדוע יצא. בגוף הסיפור, אם כן, אנו מצפים למצוא סיבה לכניסה ויציאה אלו ולהדגשתם.

 

בגוף הסיפור אנו שוב מוצאים את אותה כניסה ויציאה אותה אנו מוצאים במסגרת. בן הישראלית מבקש להכנס למחנה דן וליטע שם אוהלו, זאת בעוד אלו שכנגדו[4] מבקשים להוציא אותו החוצה. הכניסה והיציאה מבית דינו של משה שוב אינם כניסה ויציאה מבית דין בלבד, הם אף הכניסה אל תוך המחנה, והיציאה ממנו. עניין נוסף המודגש במדרש הוא שאלת הזהות. ישנו דמיון רב בין שורה 4 לשורה 5, כאשר ההבדל הבולט בין השניים הוא צמד המילים 'מה טיבך'. בן הישראלית 'בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן', ובני דן ממהרים להשיב לו 'מה טיבך ליטע בתוך מחנה דן'. דבריהם של בני דן הם ללא ספק מתנכרים, הם אינם באים בטיעונים אלא מבקשים להוקיע את הזר מתוכם. על רקע התנכרות זו לבן הישראלית, בולטת תשובתו הפרסונלית, 'מבנות דן אני'. אני משלכם, כך הוא אומר להם, האין לי הזכות להכנס וליטע אוהלי איתכם? גם בשאלת הזהות אנו עדים למוטיב החוזר של הכניסה והיציאה, סיפורנו אינו מספר על כניסה ויציאה מתוך המחנה בלבד, אלא אף על כניסה ויציאה מתוך החברה. בנטיעת אוהלו מבקש בן דן להצטרף לעם ישראל, ובגירושו הוא מוקע כזר. נדמה כי אין זו הפעם היחידה בהיסטוריה בה נטיעת אוהל מתפרשת כשאלה של זהות.

 

לטענה האחרונה שוב עונים בני דן בתשובה מתנכרת, ותחת לתת תשובה עניינית הם בוחרים לצטט פסוק מספר במדבר, "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." אנו לא אשמים, כך הם אומרים לו, החוק קובע כי אינך יכול להכנס למחנה, שהרי כתוב 'לבית אבותם', ואתה אין לך אב.[5] דחייה זו דוחה את בן הישראלית מתוך המרחב הציבורי, מתוך המחנה, אך נדמה כי בנוסף לכך הוא נדחה גם מהמרחב החברתי, אנו 'בני ישראל' אנו, לא 'בן הישראלית'. כאשר בשורה 8 נכנס בן הישראלית לבית דינו של משה זאת איננה כניסה לבית דין בלבד, יש להניח כי בכניסה זו הוא תולה את כל תקוותיו, התקווה להכנס לתוך המחנה והתקווה להיות חלק מבני ישראל.[6]

 

אך דע עקא ותקווה זו מתנפצת בשורה הבאה, בן הישראלית יוצא חייב, וכמובן שאין כל פלא בכך שהוא עומד ומקלל. הקללה כעת מופנית כלפי אלוקים, ואף בכך אין כל פלא. מבחינת המקלל לא החברה היא האשמה במצבו אלא אלוקים. לעיל ציטטו לו את הפסוק הקובע שהוא זר, שהוא לא יכול להשתייך לא למחנה ישראל ולא לבני ישראל, וכעת אף מבית דין הוא יצא חייב. יציאתו מתוך החברה היא, מבחינתו, אשמתו של אלוקים. הוויכוח עם האיש הישראלי הפך, באמצעות האיש הישראלי, לויכוח נגד אלוקים.[7]

 

כעת, טרם נמשיך וננתח את יתר המדרש, ברצוני לשוב לפסוקים ולעמוד על המתחים שמתוכם, לדעתי, נולד המדרש. הבה נעיין בפסוק י' – "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי". הנקודה הבולטת ביותר בפסוק היא חוסר הזהות המוחלט של בן הישראלית, הוא מחד בן לישראלית ומאידך בן למצרי, אך מה הוא? בסוף הפסוק מעומת חוסר זהותו של 'בן הישראלית' אל מול זהותו של ה'איש הישראלי', כאשר אנו מקבלים את הרושם שאותו 'בן ישראלית' איננו 'איש ישראלי'. לניגודים אלו ניתן להוסיף את הניגוד שבין היציאה בראש הפסוק לבין המשך הפסוק 'והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל', בן הישראלית איננו יוצא מתוך בני ישראל, הוא יוצא בתוך בני ישראל. המתח ברור.[8]

 

אם עד עתה היה המתח שבין החברה לבין הזר לה מצוי רק בין השורות, נראה כי בהמשך הפרשה הוא צף ועולה על פני השטח. ראשית מצווה משה 'הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה', הוצאה העומדת בניגוד ישיר להיותו 'בתוך המחנה'. כעת אנו עדים לדבר מה משונה. אלוקים כבר הסביר למשה באופן פרטי מה יש לעשות עם המקלל, אך הוא אינו מסתפק בכך ופונה לבני ישראל,

 

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ: וְנֹקֵב שֵׁם יְקֹוָק מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת: וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת: וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ: שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ: וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת: מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

 

הכתוב מדגיש פעמים את סוגיית השוויון בין הגר לאזרח, פעם ראשונה בפרוט עונשו של המקלל ובפעם השנייה בסיכום הדיבור האלוקי. אין לי ספק כי הדרשן היה ער לשוויון זה, וכמו כן אין לי ספק שהוא היה מודע לחוסר השוויון ולחוסר הזהות עליו הצבענו לעיל. על בסיס מתח זה בנה הדרשן את דרשתנו.

 

אך, אם כן, מה רצה הדרשן ללמדנו? האם ביקורת על אלוקים יש כאן, המאשים את המקלל בעוונותיהם של ישראל? כמדומני שאין כל יסוד להניח כאן, אלוקים כלל אינו מופיע בדבריו של הדרשן, ובנוסף לכך מאוד קשה להניח שדרשן מישראל יבקש למתוח ביקורת על הקב"ה. הביקורת כאן אינה מופנית כלפי מעלה אלא כלפי החברה, החברה שדחקה לפינה את הזר שניסה להיכנס בין שורותיה, ולו לא נותר אלא להביט כלפי מעלה ולקלל.[9]

 

לדעתי המשך המדרש תומך בטענה זו:

 

והוא בן איש מצרי אע"פ שלא היו ממזרים באותה השעה הוא היה כממזר

 

בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר

 

וינצו במחנה על עסקי מחנה.

 

בן הישראלית ואיש הישראלי זה שכנגדו

 

המדרש מדגיש לנו כי לא היו ממזרים באותה שעה, ובכל זאת היה מיודענו ממזר. החברה עשתה אותו ממזר, לא אלוקים, ובכל זאת את האצבע המאשימה מפנה החברה כלפי מעלה, תולה את סרחונה באלוקיה. 'אך מה איתו?', שואל המדרש, 'האם גם הוא רצה להוציא עצמו מחוץ לחברה?' התשובה לכך ברורה, נאמר 'בתוך מחנה ישראל' – מלמד שנתגייר. אמת, הוא כלל אינו צריך להתגייר, החברה היא זאת שהפכה אותו לגוי. אך הוא, למרות הניכור של החברה, מוכן לעשות לפנים משורת הדין, הוא מוכן להתגייר גם כשלא צריך.[10] מריבתם, כאמור, הייתה על עסקי מחנה, ממשיך המדרש ומלמד, לא רק מריבה בתוך המחנה, מריבה על המחנה עצמו. המדרש מסיים בשעמדנו עליו לעיל, 'בן הישראלית ואיש הישראלי זה שכנגדו', מול אותו בן ישראלית עומד 'איש ישראלי', אתה לא משלנו הוא אומר, אנחנו 'איש ישראל', אתה רק בן של ישראלית.

 

כעת נדמה שנותרה לנו שאלה אחרונה, שהרי אם החברה היא זו שאשמה, אם היא זו שהוקיעה מתוכה את הזר, אזי מדוע אלוקים מעניש דווקא את אותו זר? התשובה, לדאבוננו, פשוטה, ועם זאת קשה. ייתכן ואותו בן ישראלית איננו אשם, ייתכן והוא רק קורבנה של החברה, אך בסופו של דבר הוא קילל את אלוקיו ועליו לקחת אחריות על מעשיו.

 

אמחיש זאת באמצעות דוגמא. לפני מעט זמן התגלה בגבעתי צילום וידיאו של חיילים ותיקים המתעללים בחייל צעיר. אביהם של החיילים קם וטען כי הם אינם אלא קורבנות של המערכת, מערכת שזה עשרות שנים מתעללת בצעיריה, מערכת בה רבים התעללו ומתעללים, בני, כך אמר, אינו אלא שעיר לעזאזל של אותה מערכת. בינינו, צדק אותו אבא, אנו מכירים את המערכת הצבאית, אכן קשה מאוד להאשים את אלו שכל עוונם היה בכך שהם הסתגלו לאותה מערכת. אך האם מכאן יש להסיק שאין להעניש את אותם חיילים ותיקים? לא נראה לי שמישהו יענה כאן תשובה חיובית, ברור שעליהם להענש על מעשיהם. הם אינם אלא שעירים לעזאזל של החברה, פרי הנסיון של החברה לטייח את כשלונותיה, אך ככל אדם אחראיים הם למעשיהם, ועל מנת שהחברה תמשיך להתקיים עליהם לשאת בנטל. קשה? מאוד. כואב?   אין ספק. אך זה הדין, מלמדנו אלוקים.

 

אך בד בבד, יחד עם גזר הדין, מפנה אלוקים אצבע מאשימה כלפי החברה. "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם," הוא פונה לעמו ואומר. החוק שווה בפני כולם, מי שקילל ישא בעונשו, אך אנא הביטו בעצמכם במראה, האם קיימתם בעצמכם כלל זה, האם קיימתם אצלכם 'כגר כאזרח יהיה'? אכן שאלה קשה ונוקבת.  

 



 

[1]   תורת כהנים, פסיקתא יד, א. המדרש מובא ברש"י ובמקומות אחרים, הבאנו אותו במקור.  

 
 
 

[2]   עיין רמב"ן, חזקוני ועוד.  

 
 
 

[3]   ניתן להוסיף לקשיים אלו קושי בולט אותו מעלה החזקוני. פרשת הדגלים הרי לא נאמרה עד השנה השנייה, אז מדוע כבר כאן מוציאים בני דן אדם מן המחנה באמתלא של פסוקים שעוד לא נאמרו. (ניתן לעיין בחזקוני המתרץ קושיה זו) נעמוד על המניע של המדרש בהמשך הדברים.  

 
 
 

[4]   במדרש לא כתוב שבני דן הם אלו שטוענים כנגדו. בהמשך הדברים אני מניח שמדובר בבני דן, אך יכול להיות שמדובר בכל עם ישראל. יתכן והמדרש מותיר שאלה זו עמומה באופן מכוון, לא אדם אחד הוא האשם, כל עם ישראל אשם.  

 
 
 

[5]   כאן יש לעמוד על דבריו של החזקוני שהובאו לעיל. טענתם של בני דן היא שאלוקים בכבודו ובעצמו אשם במצב של בן הישראלית. אך חז"ל משום מה בחרו להכניס לפיהם של בני דן דווקא פסוק מפרשה שטרם נאמרה. אמנם ניתן לתרץ בפשטות שהוא שימש כאן מטרתם, אך לאור האמור נראה לי שחז"ל לא עשו זאת סתם. לדעתי חז"ל רצו לחדד לנו כי אין כאן אלא אמתלא של בני דן, הם תולים את שנאת הזר בצו האלוקי, צו שכה ברור שאין זו כוונתו, עד כי בכלל לא נאמר.  

 
 
 

[6]   שהרי המשפט תפקידו להגן על מי שנשללו ממנו זכויותיו. זאת זכות בסיסית של כל אזרח, לפרוס את טענותיו בפני שופט. הכניסה לבית דין היא תקוותו האחרונה, שהרי אם אני ראוי לדין צדק אזי אני חלק מן החברה. לא זו בלבד שהוא לא זוכה בבית דין, הוא יצא חייב.  

 
 
 

[7]   מעניין לציין שרק כאשר מתחיל בן הישראלית לקלל מתחילים כולם להתייחס אליו. האין אנו מכירים זאת? רק כאשר הזר עושה בעיות אנו מתחילים להביט לכיוונו, לפני כן הוא כלל אינו חלק מן המשוואה.  

 
 
 

[8]   אני מודע לכך שניתן לקרוא את הפסוק אחרת, אך לדעתי המתח בכל מקרה עולה.  

 
 
 

[9]   וכאמור, החברה היא זו שתלתה את סרחונה באלוקים על ידי ציטוט פסוקים שלא נאמרו. עיין לעיל הערה 5 ועיין לקמן.  

 
 
 

[10]   מי מאיתנו לא מכיר את מוכנותו של הזר לעשות מעל ומעבר על מנת להתקבל לחברה כשווה בין שווים.