הרב שלמה וילק

משפחת הטורפים

הרב שלמה וילק

תלמידים רבים מתקשרים או שולחים מסרונים דחופים בזמן השירות הצבאי. מרבית השאלות הן בשאלות כשרות, ובדרך כלל אין מדובר על המטבח הצבאי אלא על פריסות חגיגיות בשטח בסיום קורסים וכדו'. תמיד הבעיה היא רשת לא מוכשרת של מנגל או טוסטר אובן, כלי חלבי כלשהו שנגע בסטייק או בנקניקיה, בשר ש'כנראה כשר אבל לא בדקו לגמרי', וכו'.

המכנה המשותף הוא תמיד תאוות הבשר. קשה מאוד לעמוד בפני סטייק עסיסי שנצלה על רשת 'שאינה בת יומה' ו'כנראה הייתה נקיה' ו'היא של הסמל שלא אוכל חזיר' ו'מדובר בהפסד מרובה' וכו'. כולנו נזכרים בכל ההלכות המתירות והמקילות, ושולחים מסרון לרב עם התחינה – אנא התר לנו את הבשר, אחרי הכל עשינו אימון מתקדם רק בשביל המנגל שבסוף. לא קיבלתי מעולם שאלה על כשרות גבינה צהובה בטוסטר בשרי, שם פשוט זורקים.

לא בכדי קוראת התורה לאכילת בשר – תאווה. מה שורשה של אותה תאוות בשרים, המובילה אותנו שוב ושוב לנצל ולחמוס? מדוע אסרה התורה בראשית הבריאה אכילת בשר ולבסוף לא רק שהתירה זאת אלא הפכה את אכילת בשר הקרבנות לחובה קדושה?

ההסבר הידוע הוא כי התורה נכנעה לתאוות האנשים ובמקום להילחם בהן מלחמת חרמה שסופה כנראה כשלון, החליטה לשלוט בהן ע"י מצוות. במקום שאכילת בשר תהיה תאווה, אולי נהפוך אותה לתאווה קדושה, במקום שיתאוו אנשים להקריב קרבנות לאלילים, שיקריבו לאל אחד, במקום שהיצר המיני יהפוך לתאווה ולתועבה, נכניס אותו תחת חופה והוא יהיה לקידושין. ההסבר יפה ומקובל, אך הוא דורש מאיתנו להניח שלש הנחות קשות – האחת כי אלקים "לומד" בתנועת ההיסטוריה, השניה כי חלק מהתורה אינו אלא בדיעבד ולא לכתחילה והשלישית קשה מכולן והיא ההנחה כי השאיפה לגבי חלק מן המצוות כי יגיע יום והן יתבטלו כיוון שיצר האדם כבר לא יהיה מבוסס על תאוות.

אפשר לתרץ את הקושיות הללו בצורה טובה ולא אפולוגטית. ברור כי אלקים משנה את דעותיו ופועל לפי המציאות, הרי היו ניסים מאז ומעולם וזו טיבה של השגחה פרטית. אין זה פוגם את דמותו של האל, אלא דווקא מעצים אותה – אין המדובר בניסוי ותעיה אנושיים, אלא ביכולת לכוון את המציאות בכל עת ושעה כדי שתתקדש ותתעלה. ולגבי התורה, הרי היא ניצחית באידיאלים שלה, אך לא בהכרח באופן בה היא מתבטאת במציאות, כלום איננו זוכרים את דברי הנביא ישעיה (נ"א) האומר כי 'תורה חדשה מאיתי תצא' ולימדנו רבותינו כי המדובר בחידושה של תורה ולא במתן תורה מחודש. גם החשש מהפגיעה בקדושתן של המצוות, הרי בפועל אנו רואים שמרבית דיני התורה לא מתקיימים כפי שהם כתובים, אלא ע"י פרשנות הקובעת את הצורה החיצונית בה מקיימים מצוות, ובכל זאת אנו שומרים הלכה.

אולם אבקש להציג עמדה קשה יותר, לא כזו המבקשת להתאים בין מציאות להלכה, אלא דווקא זו המעמידה אתגר.

מציאות החיים שלנו מורכבת מאוד. אנו מאמינים בקב"ה אך חווים הסתר פנים, אנו מבקשים שלום וברכה ופרנסה אך כואבים ורעבים לעיתים תכופות, אנו מבקשים גאולה אך המלחמות אוכלות בנו ללא רחם. אנו מבקשים תמימות ואמונה שלמה ומגלים עורמה וכפירה. אולם, ברגע שאנו מכניסים את החומרים הללו של המציאות לתוך בית המדרש ובונים מהם סוגיה הלכתית, פתאום הכל הופך לטוב. כאשר המציאות הופכת לעולם של מילים ומושגים, גם שור שנגח פרה כבר אינו דבר רע, אלא בירור ערכי מוסרי. מי שלומד בדף היומי כיום את מסכת נידה, הופך עולם מיני וגופני לעולם רוחני, ושם אין רע. גם הכופרים הופכים להיות סוגיות תלמודיות הנידונות בפי כל. בבית המדרש יש מקום למחלוקת ואין צורך בהכרעה, יש מקום לדעות הפוכות וסותרות, למלחמות אידיאולוגיות והלכתיות, ואפשר להישאר אוהבים. בבית המדרש יש פנים להיתר ופנים לאיסור, צדדים לקדש וצדדים לטמא. במציאות צריך להכריע, אולם ההכרעה היא פשרה הכרחית, בבית המדרש אסור להכריע, משום שהאמת תונהר רק בהנחות הסותרות העומדות לפני התלמיד.

חשוב מאוד לשמר את העולם הפנימי של בית המדרש, בלי להגיע להלכה. מי שלומד כדי להגיע למסקנה אינו לומד לשמה של תורה. מגדל השן הוא מקום של רעיונות, אידיאלים טהורים, שיח נוקב ולא פשרני, ורק ממנו אפשר לצאת אל החיים שיש בהם שלום.

התורה מציגה שני צדדים הפוכים – היצרים כפריצות ותאווה, והיצרים כקדושה וקרבת אלקים. אכן, הגוף עשוי להיות מקור הטומאה, אך מהי טהרה בלא הגוף? חומר מתנגש ברוח ורוח מקדשת חומר, עבודה גורמת ביטול תורה ותורה ללא עבודה בטלה וגוררת עוון. התורה מאירה את בית המדרש, היא מבקשת סתירה ולא הכרעה, מאירה פנים להיתר ולאיסור ולא מבקשת שנכריע, אלא נחיה בתוך הסתירות. בבית המדרש איננו צריכים להכריע האם הגוף הוא מכשול או יתרון, האם הבשר הוא תאווה או מצווה, ורק כשיוצאים אל החיים אנו בוחרים דרך ומוסיפים לה את יסורי המצפון על שנאלצנו לוותר על הדרך האחרת, ולעיתים בוחרים את הדרך האחרת, ויסורי המצפון הם על אבדן זו הראשונה.