הרב שראל רוזנבלט

אמונה וראליה

הרב שראל רוזנבלט

 




בפרשת שלח אנו קוראים על פרשת המרגלים אשר הלכו לתור את הארץ וחזרו עם בשורות רעות. המרגלים מתפצלים לשתי סיעות, כאשר מן הצד האחד עומדים עשרת המרגלים ומן הצד השני יהושע בן-נון וכלב בן יפונה. המרגלים מוציאים דיבה רעה על הארץ ואילו יהושע וכלב מנסים לגונן ולחזק את העם שהעלייה לארץ אפשרית ונכונה.

 

בקריאה פשוטה ניתן להבין את הויכוח בין המרגלים ליהושע וכלב כמתח שבין ריאליה ואמונה. המרגלים באים במבט הריאלי ורואים ערים גדולות ובצורות, ילידי ענק ושאר מרעין בישין. לעומת זאת, יהושע וכלב באים במבט אמוני ולכן, על אף הקשיים הריאליים הקיימים,  מאמינים הם שהקב"ה יהיה בעזרם ויוכלו לכבוש את ארץ ישראל. אם כן, הרי שהמסקנה המתבקשת מן הסיפור הוא שעלינו לעזוב את המבט הריאלי וגם אם המציאות נראית בלתי הגיונית עלינו לדבוק באופן בלתי תלוי בצו האלוקי.

 

אלא, שהרמב"ן קורא אחרת את הסיפור ונראה שהמתח שבין המרגלים ליהושע וכלב יותר עדין ומורכב.

 

אם נדייק בפסוקים נראה שטענת המרגלים בנויה מכמה שלבים. השלב הראשון הוא שלב פרישת הנתונים האובייקטיבי:

 

"ויראום את פרי הארץ, ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה. אפס כי עז העם היושב והערים בצורות גדולות מאד וגם ילדי הענק ראינו שם. עמלק יושב בארץ הנגב והחיתי והיבוסי והאמורי יושב בהר והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן". (במדבר יג,כו-כט)

 

המרגלים חוזרים מארץ ישראל ואומרים שמצד אחד אכן זאת ארץ זבת חלב ודבש כפי שהובטח לנו, ומאידך יש שם עמים חזקים וערים בצורות שיהיה קשה מאד לכבוש אותם. (בהמשך נעמוד על משמעות המילה 'אפס' בה משתמשים המרגלים). כנגד טענת המרגלים הרוצים לטעון שיהיה קשה לכבוש את הארץ, בא כלב וטוען את הטענה הנגדית:

 

ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. (שם,ל)

 

עד כאן, נראה שמדובר פחות או יותר בויכוח מובן ולגיטימי אודות ניתוח המידע המודיעיני שנאסף מהריגול בארץ. אלא, שהטענות לא מסתיימות כאן. כאשר המרגלים רואים שכלב עומד מנגד וטוען את טענותיו, הם לא משאירים את ההכרעה בידי העם אלא הם מוסיפים לטעון כנגד כלב, וזאת הם עושים תוך הפרזה והגזמה הרבה מעבר למציאות הריאלית. דברים אלו מכנה התורה "דיבת הארץ":

 

ויוציאו דיבת הארץ... הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות. ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם. (שם, לב-לג)

 

ע"פ הרמב"ן, המרגלים טוענים במילים אלו שאמנם יש פירות טובים בארץ אך הם מתאימים אך ורק לאנשים גדולי מימדים אך עבורנו תהיה הארץ למכשול. המרגלים כבר סיפרו על כך שיש בארץ 'בני ענק', אמנם כעת הם מוסיפים "נפילים בני ענק מן הנפילים" וכדברי הרמב"ן: "ועתה חזרו להפליג להם בחזקת הענקים". במילים אחרות, המרגלים נוקטים כאן עמדה שהיא כבר איננה תיאור אובייקטיבי של המציאות אלא הם משלבים פרשנות עצמית לדברים. הרמב"ן מוסיף ואומר שבניגוד לדברים הראשונים, דברים אלו לא נאמרו במעמד משה יהושע וכלב, אלא המרגלים הלכו לאהלים של העם ושם הטילו מורך בקרב העם.

 

יוצא אפוא, שהמרגלים ערבבו בין התיאור האובייקטיבי של המציאות בארץ לבין הפרשנות האישית שלהם. למעשה, הם ניצלו את עמדת הכח שלהם – הנובעת בעצם העובדה שהם בעלי הידע אודות המצב בארץ – כדי לשרבב בתוך התיאור האובייקטיבי את הפרשנות האישית שלהם. פרשנות זו היא פרי תפיסת עולמם ואמונתם של המרגלים. דברים אלו משתקפים היטב בתלונתם של העם: "ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב". התפיסה היסודית היא שהקב"ה לא יכול לגבור על העמים בארץ.

 

כנגדם עומדים יהושע וכלב וטוענים את הדברים הבאים:

 

הארץ אשר עברנו בה לתור אותה, טובה הארץ מאד מאד. אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו, ארץ אשר היא זבת חלב ודבש. אך בה' על תמרודו ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם, סר צילם מעליהם וה' איתנו אל תראום. (יד, ז-ט)

 

הרמב"ן מבחין שיש כאן שני מישורי דיון- האחד אמוני והשני ריאלי. קודם כל תאמינו בה' שהבטיח שנירש את הארץ וכן יהיה, וכלשון הרמב"ן: "אם כן, האמינו ותצליחו". אמנם בנוסף לכך עומדת גם הטענה הריאלית: "ואתם אל תיראו כי לחמנו הם" מסביר הרמב"ן: "כי גם בטבע ובנוהג שבעולם יפלו לפנינו כי נפל פחדנו עליהם ויניחו אותנו לאוכלם כלחם". דהיינו, יהושע וכלב לא טוענים רק טענה אמונית אשלייתית המנותקת מהמציאות, אלא הם טוענים זאת גם מנקודת מבט ריאלי.

 

אם נסכם את הדברים עד כה נראה שהן עשרת המרגלים והן יהושע וכלב טוענים טענות במישור הריאלי ובכל זאת יש הבדלים לא קטנים בין הריאליה של המרגלים לבין הריאליה של יהושע וכלב. דומני, שהבדל זה שורשו בתפיסה המטאפיסית-האמונית שלהם והיא זו שמשליכה על המבט הריאלי ומשנה אותו בהתאם.

 

כך, ניתן גם להבין מדוע יש כעס גדול על העם, שהרי לכאורה אין טעם לכעוס עליהם משום הם שומעים עשרה אנשים טוענים דבר אחד ושני אנשים בלבד טוענים אחרת ומובן הדבר שיאמינו לרוב. אלא, שגם בקרב הקהל ששומע את הטענות ומחליט לאיזה מהן להאמין הדברים נובעים מהנחות יסוד מוקדמות. העובדה שהעם הלך אחר עשרת המרגלים מעידה על בחירה מוקדמת של העמדה האמונית שלהם. דברים אלו מסבירים היטב את כעסו של ה': "ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו" (יד,יא). כלומר, שורש נטייתם של העם נטוע בתפיסתם האמונית.

 

לסיום, המתח שבין המרגלים ליהושע וכלב הוא איננו המתח שבין הריאליה לאמונה, אלא בין שתי אמונות שונות. אמונות אלו הן שמשפיעות על התפיסה הריאלית של כל אחד מהם.

 

במקום, בזמן ובתרבות בהם אנחנו חיים איננו יכולים (וגם לא רוצים) לזנוח את המבט הריאלי על המציאות. אלא שעומדת בפנינו שאלת הפרשנות. כיצד אנו מבינים ומפרשים את הנתונים הריאליים העומדים בפנינו. פעמים רבות הפירוש הוא תוצאה של בחירות מחשבתיות ואמוניות שאנו עושים בחיים. פעמים רבות, במקום תסכול מהמציאות ואולי גם כעס כלפי המצב הנוכחי, ולפני שאני מסיק מסקנות ברורות וחותכות, עלינו לפנות למישור המחשבתי-האמוני ולבחון האם הוא שגורם לראיית המציאות כשחורה ובלתי אפשרית. מאידך, התחזקות באמונה ודבקות במידות מתוקנות וערכי התורה תגרום לנו לפרש ולחוות את המציאות בהתאם.

 

 

 

שבת שלום,

 

שראל.