הרב שלמה וילק

מעין הספד

הרב שלמה וילק




למסכת הקטנה העוסקת בהלכות אבלות קוראים 'אבל רבתי', ובלשון נקיה היא נקראת 'מסכת שמחות'. השימוש בלשון סגי נהור נובע כמובן מן הפחד מלומר את המילה אבלות, וכדי שלא נדע מן האבלות אנו מקוים כי תמיד ניפגש רק בשמחות. אלא שיש דברים עמוקים יותר בגו, והמסורת שלנו לימדה אותנו כי לעיתים גם אבל יכול להיות קשור לשמחה, או לתחושת הקלה, למשל כאשר חשוך מרפא הולך לעולמו ובא הקץ לסבלו כמו בסיפורו של רבי יוחנן האבל על מות תלמידו ריש לקיש.

בתורתו של ר' צדוק, שיש ללמוד אותה עם הזוהר בפרשת שלח לך, אנו למדים מדוע קובעים יום הילולא בפטירת כמה מן הצדיקים. חשוב וראוי לבדוק סוגיה זו למול ההלכה האומרת כי 'חכם שמת – הכל קרוביו' לעניין אבלות (שו"ע יו"ד שד"מ יח'), שם הופכת האבלות על תלמיד חכם דווקא לצער ומספד גדולים מכל אבדן אחר.
 

כך כותב ר' צדוק בדבריו לל"ג בעומר (פרי צדיק לספר במדבר, עמ' רס"ה):

'יום זה נקרא הלולא דרשב"י מפני שבו ביום נסתלק. אף שמצינו שקבעו תענית ביום מיתת צדיקים כמו בז' אדר פטירת משה רבינו ע"ה, וכן ראש חודש אב דאף שהוא ראש חודש מותר להתענות בו מפני שהוא יום פטירת אהרן הכהן (כדאיתא במג"ת וטוש"ע או"ח סימן תק"פ) ולמה בפטירת ר' שמעון ב"ר יוחאי עשו יום טוב, אך מה שקבעו תענית ביום מיתת צדיקים דוקא בצדיקים שהיו משורש תורה שבכתב, ומה שמצינו תענית צדיקים במיתת הרוגי מלכות, הוא מפני שנהרגו ולא מתו על מטתן'.
 

ר' צדוק מפריד בין שני סוגי חכמים שונים. חכמי התורה שבכתב עליהם מתענים וסופדים, וחכמי התורה שבעל פה, שם דווקא עושים הילולא בפטירתן. בז' באדר מצווה להתענות משום שפטירת משה רבנו היוותה למעשה את קיצה של ההתגלות האלקית המאירה ומבררת את רצון האל ואין בה נביעה פנימית והיא אינה מתחדשת לעולם. בל"ג בעומר עורכים הילולא ביום שנפטר אחד מחכמי התורה שבעל פה, משום שתורה זו אינה פוסקת להתחדש ולנבוע ממעיין המתגבר. חריגים לעניין הם רק אלו שמתו כהרוגי מלכות, עליהם מתענים משום שתורתם פסקה באמצע דרכה ואין התלמידים יכולים להמשיכה בשלמות.
 

וכך ממשיך ר' צדוק:

'ומשה רבינו ע"ה היה שורש תורה שבכתב. ורבי עקיבא היה שורש תורה שבעל פה (כדאיתא בכתבי האריז"ל) ואיתא במדרש (במדרש רבה פ' י"ד) ובעלי אסיפות אימתי הם נטיעים דברי תורה באדם בזמן שבעליהם נאספין מהם כל זמן שרבו קיים כו' וביום שנסתלק אז נקבעו הדברי תורה בלבב ישראל תלמודיו, ור' שמעון ב"ר יוחאי היה תלמיד רבי עקיבא ואמר (גיטין סז.) שנו מדותי שמדותי תרומות מתרומות מדותיו של רבי עקיבא. והיינו שורש למודי רבי עקיבא'.
 

הגמרא בגיטין אותה מזכיר ר' צדוק מתארת את סגולותיהם הלימודיות של חכמי ישראל. רשב"י, תלמידו של רבי עקיבא שהוא אוצר בלום, מבקש מתלמידיו לשנות את תורותיו משום שהוא ניפה ובירר וסידר את תורות רבו, ובכלל דבריו גם דברי רבו. כשרבי עקיבא מוצא להורג הופך רשב"י לבעלים של תורת רבו, הוא מסדר ומארגן, שומר ומיישם, ומעביר את התורה הלאה. פטירתו של רבי עקיבא משחררת את תורתו להמשיך ולהיות על פה, להתקדם ולהיות דינמית. כשמת חכם של תורה שבכתב אבלים עליו משום שכל דבריו נכתבו והוא משול כמת. כשמת חכם של תורה שבעל פה דווקא שמחים שמחה כפולה – שתלמידיו משוחררים מאימתו והם יכולים לחדש ולסדר את תורת רבם, ושהוא עצמו לעולם לא מת. החשש הגדול הוא שחכם של תורה שבע"פ יהפוך לכזה של תורה שבכתב, ואז מותו יהיה סוף. חכם שלא העלה את דבריו על הכתב, רק במותו יש קיום לתורתו. בחייו הרי היה רשב"י מחמיר ודקדקן, קנאי שתורתו אינה תורת חיים להמונים. דווקא מותו החיה את תורתו, ממש כמו, ולהבדיל, האומנים הגדולים שבחייהם סבלו מניכור והתעלמות, ורק במותם זכו לתהילה. חכם של תורה שבעל פה, בעיקר כזה היודע את התורה כולה על בוריה ובקיא בכל רזי ההלכה, עשוי להפוך בחייו את ההמון העובד והחי לגל של עצמות, עשוי לדרוש להניח כל אומנויות שבעולם ולעסוק בתורה בלבד, עשוי להחמיר ולפגוע באנשים רבים, ורק במותו משתחררת תורתו לתלמידיו והופכת להיות תורת חיים.


כך כותב הזוהר בפרשת שלח (חלק ג' קנ"ו ב') :

תא חזי, משה הוה שמשא, ובעא לאעלאה לארעא, אמר ליה קודשא בריך הוא, משה, כד אתי נהורא דשמשא, אתכליל סיהרא בגוויה, השתא דאנת שמשא, היך יקומון כחדא שמשא וסיהרא, לא נהיר סיהרא אלא בשעתא דאתכניש שמשא, אבל השתא לית אנת יכיל, אי תבעי למנדע מינה, שלח לך אנשים, לגרמך, בגין למנדע:

משה לא נכנס לארץ כדי שיהושע יוכל להנהיג. הרב צריך למות כדי שאפשר יהיה להיכנס לארץ, ממש כמו שהשמש חייבת לשקוע כדי שאורו של הירח יאיר. ואז התלמיד הופך להיות שמש בעצמו וכדי שתלמידיו יאירו גם הוא חייב למות. אם הוא מסרב למות, אם הוא הופך את תורתו לתורה שבכתב ולא יודע מתי לשחרר את תלמידיו מאחיזתו, אזי אבלים עליו כמי שהלך לעולמו. אם הותיר עטרה לתלמידו להתגדר בה, שפתיו ממשיכות לדובב בקבר בפיות תלמידיו, וגם אם יאמרו דיבורים שלא שיער מעולם, או שלא היה מסכים להם, זו עדיין תורתו. על חכם שכזה שמחים במותו.
 

כך ממשיך ר' צדוק:

והיה זה בל"ג בעומר בספירת הוד שבהוד. דהוד הוא מדת אהרן הכהן. דז' רועים נגד ז' מדות (כמו שחשב בזוהר חדש תולדות) והוא היה גם כן שורש תורה שבעל פה. דמשה רבינו עליו השלום היה שורש תורה שבכתב. ואהרן שורש תורה שבעל פה כמו שנאמר כי שפתי כהן וגו' ותורה יבקשו מפיהו. וכמו שנאמר והוא יהיה לך לפה. וספירת הוד שבהוד הוא שורש תורה שבעל פה כמו תרומות מתרומות מדותיו של רבי עקיבא, וביום הסתלקותו נקרא הילולא דר' שמעון ב"ר יוחאי דכל ישראל שבדורו קבלו ונקבע בלבם אז הדברי תורה שלו, כמו שדרשו במדרש בזמן שבעליהם נאספין מהם. ובי"ד באייר פסח שני מתחיל ספירת הוד, דאיתא בזוהר הקדוש (ח"ג קנ"ב ב) פסח ראשון מימינא פסח שני משמאלא וכו' ובימינא דתמן תורה שבכתב כו', ואחר כך בל"ג בעומר שהיא הוד שבהוד הוא שורש מדת אהרן שהוא אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, וברבי עקיבא שהיה שורש תורה שבעל פה שהיה דורש כתרי אותיות (כדאיתא מנחות כט ע"ב) ואיתא במדרש (ת' חוקת ח') דברים שלא נגלו למשה נגלו לרבי עקיבא וחביריו, וכל יקר ראתה עינו זה רבי עקיבא וחביריו, והיינו כתר דדרשו בגמרא (מגילה טז ע"ב) יקר אלו תפילין שבראש שהם למעלה כמו כתר.
 

מידתו של משה היא מן הנצח, הספירה המעבירה את השתלשלות העולמות מן הרוחני אל הנברא. משה מוריד את התורה ממתיבתא דרקיע, שם קיומה הוא רוחני בלבד, אל מתיבתא דארעא, כיוון שהוא המחבר בין שמים וארץ. אצל משה התורה עדיין בגדר תורה שבכתב, אידיאה מוחלטת ועליונה שנזרקת אל הארץ וצריכה לצמוח משם. משה עשוי לנבול, כחששו של חותנו, אם יהפך להיות גם התורה שבע"פ, שהרי הוא כבד פה. אסור שמשה יהיה לגדול הדור, לראש לפוסקים, כיוון שתורתו היא תורה שבכתב, הוא יודע תורה מוחלטת וזו הופכת להיות כבדה וקשה כאשר היא הופכת לדיבור. המגיד ממזריץ' קרא למידת משה מידת שמאי, שלא נפסקה הלכה כמותו.

אהרן הוא מידת ההוד. הוא מסוגל להפוך את הדינים לדיבורים, לבנות כלים של שלום ולהרבות אהבה ויופי כדי להכיל את הדינים. זו הסיבה שאהרן הוא שורש תורה שבעל פה. אהרן אינו חכם תורה שבעל פה, אלא שורש תורה שבעל פה, ולכן גם עליו אבלים. תורתו שייכת עדיין לעולמות עליונים והיא תורת אמת מוחלטת. השלום של אהרן לא בא כנגד האמת שבדבריו, ולכן רק תלמידיו של אהרן הם חכמי התורה שבעל פה.


אולם, ממשיך ר' צדוק, גם רבי עקיבא לא זכה שעושים הילולא במותו:

ולא יכלו לקבוע יום הלולא ביום פטירת רבי עקיבא מפני שנהרג. ועל זה אמרו (מנחות שם) כך עלה במחשבה לפני דהיינו שהיה משורש מחשבה, והיה נקרא עקיבא בן יוסף שהיה כמו משיח בן יוסף דאיתא בגמרא (סוכה נב.) שיהרג, ומהס"ת (ומן הסתם) היה נצרך להיות כן לטובת ישראל, וכן היה נצרך ברבי עקיבא, ולכן קבעו ההלולא ביום פטירת ר' שמעון ב"ר יוחאי שהיה בו תרומות מתרומות מדותיו של רבי עקיבא, ומהס"ת נולד ר' שמעון ב"ר יוחאי גם כן ביום זה כמו שהוכיחו בגמרא (קידושין לח.) ומנין שבז' באדר נולד משה כו' שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום וכו' ולכן ביום זה ירדה נפש זה שהיה שורש תורה שבעל פה ולכן איתא בירושלמי (פ"א דסנהדרין) דאמר לו רבי עקיבא לר' שמעון ב"ר יוחאי דייך שאני ובוראך מכירין כחך, שלא היה שום אדם מכיר כחו רק הקדוש ברוך הוא ורבי עקיבא שהיה שורש תורה שבעל פה, ובכל שנה כשבא יום זה יכול כל אדם לזכות לפי כחו להשיג קביעת הדברי תורה שירד ביום זה בתורה שבעל פה ולכן קבעוהו למועד:
 

רבי עקיבא הפך להיות שמש בעצמו, ולכן היה צריך להסתלק מן העולם כיוון שהוא הפך את התורה שבעל פה לתורה שבכתב, בהיותו המסדר הראשון:

דאמר רבי יוחנן סתם מתניתין רבי מאיר סתם תוספתא רבי נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא: (סנהדרין דף פו/א).
 

גדולי תורה בישראל הבאים משורש מחשבה אינם חכמי תורה שבעל פה, ורבי עקיבא הפך גם הוא להיות מי שבא במחשבה ולא ברצון. תלמידו, רבי שמעון בר יוחאי יהיה חכם התורה שבעל פה דווקא משום שיהיה חכם הרזים, איש הסוד שאין איש מכיר כוחו. תלמיד חכם שאחרים מכירים את כוחו הבלעדי והמוחלט לא יזכה להילולא ביום מותו משום שעם מותו תורתו נשארת חקוקה בסלע, מוחלטת ולא מתחדשת. רק מי שמותיר מקום לאחרים לזכות בתורה לפי כוחם, רק זה שתורתו הייתה תורת חסד ורצון, ולא תורת אמת וחכמה, יחיה לעד.