חננאל רוס

ביטחון ועצמיות

חננאל רוס

בכל אחד קיימת נקודה עצמית, שתישאר לעולם שלו ורק שלו; אם ירצה או לא. אפשר לקרוא לה גם נקודה נוכרית, מפני שהיא תמיד נותרת מנוכרת ואחרת כלפי המפגש המתרחש בין האדם לסובב אותו. זוהי נקודה שאותה לא ניתן לזהות ולא להגדיר, מפני שכל דבר שניתן להגדיר ניתן גם לחלוק ולמסור לאדם אחר. היא פרטית באופן מהותי. נקודה זו היא האות של האדם בתורה, וקשרו המיוחד אל הקב"ה; זהו שורש הייחודיות של האדם כפרט מיוחד, שבזכותו זכאי הוא לומד 'בשבילי נברא העולם' (משנה סנהדרין ד, ה).

קיום הנקודה אמור לבסס את ביטחונו העצמי של האדם; היא מצדיקה את קיומו בכך שהוא נצרך עבור המציאות, ותורם לה משהו מיוחד, שאף אחד אחר לא יכול היה לתת. הצדקת הקיום היא המספקת ומייצבת את הביטחון של האדם הפרטי. תחושת השייכות הממשית שהיא מופיעה; הוודאות כי האדם הוא לבנה חשובה שנוגעת בבנינו של עולם, היא הנושאת בתוכה ביטחון ושלווה. ברגע שהאדם מודע לכך שהוא מהווה מרכיב בעל משמעות וחשיבות במציאות, הוא חווה תחושת הלימה והתאמה שְׁלווה.

למרות שלא ניתן להוכיח את קיומה, בני האדם שותפים בתחושה כי היא קיימת; שונים הם ברמת החוויה של קיומה ותחושת הימצאותה. מרבית בני האדם אינם חווים אותה במודע. לרוב קשה לחוש את המקום שבו הננו נפרדים מן הסובב אותנו, ומתוכו אנו יוצאים אל המפגש עמו. אין לנו קונכייה בה אנו מתכנסים, וממנה משתרבבים בעת רצון. איננו יכולים להימלט מפני המפגש עם העולם; אנו נטועים בתוכו - נרצה או לא. תחושת הסובב עלולה להסיט את תשומת הלב מן הפנים אל החוץ, ולהאפיל על הנקודה העצמית.

השאלה היא האם חוויית המפגש של האדם עם עצמו קשורה למפגש שלו עם הסובב אותו. אם התשובה חיובית, או אז הוא אינו מודע אל הנקודה הייחודית שמפעמת בתוכו בשקט. עניין זה מובן מפני שאילו ההכרה של האדם נובעת מן הסביבה שלו, כיצד ייתכן שהוא יכיר ויזהה את הייחודיות שלו – זו שעוד לא השפיעה וטרם הפכה לחלק מן המציאות הממשית? הייחודיות אינה קיימת בפועל במרחב שאותו ניתן לזהות ולחלוק עם אחרים; כל דבר שהפך לציבורי חדל להיות פרטי[1].

המקום היחיד שבו האדם יכול להיפגש עם ייחודיותו הוא בחווייתו הפנימית; בחושו את האוצרות הפנימיים שעשויים ונועדים להתגלות. מקום זה מצוי מחוץ לעולם הגשמי והמוחשי במובנו הרגיל והחושי; חווית הנקודה העצמית והייחודית איננה חושית בשום מובן; זוהי ידיעה קיומית. חוויה זו נעוצה עמוק מהחושים, והם מהווים הדהוד חיוור שלה. משום כך, אדם שישיב תשובה שלילית, מרגיש את קיומו של דבר שעוד לא בא לעולם. למעשה, הוא חווה את העתיד להיות ולהתגשם. הוא אינו חוזה עתידות, אלא חווה אותם בהווה עצמו.

המילים הינן חלק ממרחב המציאות האנושית, ולמרות שלכל מילה קיימת גם משמעות מיוחדת עבור כל אדם, המילה הינה בעיקר מציאות ציבורית. משום כך מתחייבת האמירה כי הנקודה העצמית וחווייתה אינן יכולות להיתרגם ולהתגשם במלואן במילים. המילים קיימות במציאות, ואפילו כאשר מדובר אך ורק במחשבות - הן קיימות; עצם החשיבה המילולית מהווה קיום בפועל, ותעיד על כך האפשרות להגות אותן ולאומרן למי שהוא אחר.

לאור דברים אלו מובן כי אדם החווה את ייחודיותו ניחן בחשיבה שאינה מילולית, ואינה נובעת מן הסביבה העוטפת אותו. אין זה נכון לומר כי הוא פושט את העולם החיצוני אליו, שהרי הוא חווה את העולם הלבוש והגשמי; המציאות היא כי האדם יוצא מן הנקודה העצמית והנפרדת, ומתוכה הוא נפגש עם המציאות הקיימת. אין מדובר על תהליך של הפשטה, אלא של הלבשה; הנקודה העצמית מעולם לא הולבשה ונכנסה אל גבולות העולם המוכר והמזוהה.

אלו שני סוגים של חוויה - פנימית וחיצונית[2]; מילולית ולא מילולית. שני סוגים אלו קיימים באותה המידה ובו זמנית, והשאלה היא האם האדם מודע אל קיומו של סוג החוויה הפנימי והלא מילולי. ממש כמו שהאדם יכול לחוות כאב באיבריו הפנימיים וכאב באיבריו החיצוניים, והוא מכיר בהבדל בין סוגי הכאב, כך הוא גם יכול להכיר בכך שקיימים שני סוגי חוויה המתקיימים במקביל.

ההוויה האנושית היא אחת, וקיימים בה שני מחוזות - הגלוי והנסתר. הנסתר הוא הנקרא נקודה עצמית[3], והגלוי הוא מרחב החיים המשותף ונחלק עם שאר הבריות. היותו של דבר נסתר או גלוי תלויה בסביבה עצמה ובשאלה האם היא רואה ונפגשת עם הדבר. למשל, נהוג לחשוב כי עבור החיות הוא נעדר כל משמעות ולגביהן הוא אינו קיים.

תנועה מתמדת מתרחשת בין המחוז הנסתר והאישי, אל המחוז הגלוי והחיצוני; זוהי הגירה טבעית הקיימת בבסיס הטבע של האדם. זהו תהליך בו הולכת העצמיות ומתלבשת; הולכת וממירה את פרטיותה לטובת הציבוריות והמרחב המשותף. השאלה היא מאיזו נקודה מתחילה התודעה להיות מודעת ולחוות בעצמה את תהליך ההגשמה. ככל שנקודה זו שוכנת עמוק יותר במחוז האישי, כך ביטחונו העצמי של האדם יתמצק ויתהווה, ותתעצם גם יכולתו ליצור.

[1] אמירה זו נכונה רק במידה מסוימת. יכולת השיתוף בחוויה או בתובנה היא מוגבלת, מפני שכל אדם חווה את הדברים באופן שונה. הצער על אובדן של חפץ יקר משתנה מאדם לאדם, וכך גם חוויית השמחה אינה זהה לחלוטין; ממש כמו שהצחוק מתגלגל באופן שונה. לכל מילה, תחושה או תיאור יש פן אישי, שלא יעבור מן הדובר אל השומע, ופן ציבורי, אותו השומע קולט ומקבל.

[2] הלבושים והתחושות הנובעות מן החוץ הם בבחינת יש – הם קיימים ונוכחים במלואם במציאות הקונקרטית והפומבית. המרחב הפנימי והאינטימי לאדם עצמו הוא בבחינת אין, והוא מהווה חִיות ואפשרות שטרם התלבשה והתקשתה.

[3] שירים לאין קץ הלבישו וביטאו את חוויה הנעוצה בנקודה האישית, ושם היא קרויה לרוב – בדידות. האדם הוא גם יחידי בעולמו, וההימצאות לבד עלולה לחולל תחושה קשה של לבדיות בודדת. התשוקה לחלוק את כל מרחב הנפש עם הזולת או עם התודעה המילולית אינה ברת הגשמה מלאה, מפני שהאדם יישאר לעולם ייחודי, וטוב שכך.