אהד וילק

מזמור תהילים ג' - הרחבה

אהד וילק

 





מזמור ג'


(א) מִזְמוֹר לְדָוִד

בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ:

 

(ב) ה' מָה רַבּוּ צָרָי

רַבִּים קָמִים עָלָי:

(ג) רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי

אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה:

 

(ד) וְאַתָּה ה' מָגֵן בַּעֲדִי

כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי:

(ה) קוֹלִי אֶל ה' אֶקְרָא

וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָה:

(ו) אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה

הֱקִיצוֹתִי כִּי ה' יִסְמְכֵנִי:

(ז) לֹא אִירָא מֵרִבְבוֹת עָם

אֲשֶׁר סָבִיב שָׁתוּ עָלָי:

 

(ח) קוּמָה ה' הוֹשִׁיעֵנִי

אֱלֹהַי כִּי הִכִּיתָ אֶת כָּל אֹיְבַי לֶחִי

שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ:

 

(ט) לה' הַיְשׁוּעָה

עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה:


 

ניתוח המזמור

מזמור ג' נפתח בשמו של בעל המזמור ובתיאור הזמן בו נאמר,  בשעה שברח דוד מפני אבשלום בנו. בכך מהווה פסוק א' פתיח למזמור, למרות שיש להניח שמזמור זה יכול לעמוד בפני עצמו כיחידה עצמאית, אך נראה כי לא לחינם הוא נפתח בתיאור זמן. בין תוכן המזמור לבין בריחת דוד המלך ישנו קשר הדוק, ומתוך זיקה זו עלינו להבין את הנאמר במזמור. נפתח בניתוח המזמור לכשעצמו.

את המזמור נחלק באופן הבא: פסוק א' פתיח; פסוקים ב'-ג' קריאת המצוקה של דוד; ד'-ז' תיאור הבטחון המוחלט של דוד בקב"ה והשגחתו; פסוקים ח'-ט' בקשת דוד וחתימת המזמור.

הפתיח מתאר את המצוקה של דוד. מצוקה זו מתחלקת לשתים; בפסוק ב' היא מתוארת כמצוקה גשמית, רבו אויביו של דוד, אלו הקמים עליו ומבקשים להפילו; בפסוק ג', הפותח באותם 'רבים', מתוארת המצוקה כמצוקה רוחנית, את התקומה של אותם רבים שומע דוד כאמירה ברורה: 'אין ישועתה לו באלקים'.[1] הדאגה של דוד, אם כן, כפולה, הן דאגה למפלתו והן דאגה לאמירה המשתמעת מקימתם של הרבים עליו.

חלקו השני של המזמור מתאר את מידת הבטחון של דוד, הקב"ה מגן בעדו, עונה לקולו, ואף סומך עליו את ידיו בשעת שינה. לכן אין דוד ירא מאותם רבבות עם הקמים עליו. כאן מתגלים אותם רבים כ'רבבות עם', וכנגדם אין דוד ירא, שהרי הקב"ה עמו. בפסוקים ד' וז' מצהיר דוד על בטחונו המוחלט בה', הקב"ה הוא המגן עליו מכל, ומשום כך אין הוא ירא. פסוקים ה' וו' מתארים כל אחד את המצוקה ואת המענה שבא בעקבותיה. המענה הוא מענה ישיר ומיידי, ועל כן אין דוד ירא מאלו הקמים עליו.

בשלב השלישי, בניגוד לשלב הקודם, מנוסחים הדברים כבקשה. דוד מבקש מהקב"ה שכנגד אותם רבים שקמו עליו – יקום ה' ויושיע אותו. הוא אינו חושש מאותם רבים, הקב"ה הישר בעיניו יעשה, אך הוא אכן חושש מהאמירה המשתמעת מקימתם – שאין לו ישועה באלוקים. על כן מתחנן דוד, 'קומה ה' הושיעני'. משום ש'הכית את כל אויבי', אזי תושיעני מאותם רבים שקמים עלי. לאור האמור לעיל, בקשתו של דוד איננה ההצלה מן האויבים, לשם כך הוא סומך על הקב"ה. הבקשה היא בקשה לישועה, שבניגוד למשתמע מקימתם של אותם רבים, יקום ה' ויושיע את דוד. מתוך כך נחתם המזמור בהצהרה, הישועה היא לעולם לה'. בשלב זה מוסיף דוד אמירה מעט סתומה, 'על עמך ברכתך'. נראה כי מדובר בבקשה, שהקב"ה יברך את העם, אך בקשה זו מנותקת לכאורה מההקשר האישי בו נכתב הפרק.

לצורך ההקבלה נשוב ונעמוד על המוטיבים העיקריים במזמור:

א.      הרבים. בתחילת המזמור אלו קמים על דוד, אלו אומרים כי אין לו ישועה באלוקים. לאחר מכן אותם רבים הופכים להיות 'רבבות עם' אשר דוד אינו ירא מהם עקב בטחונו בה'. יתכן ולכך ניתן להוסיף גם את סיומו של המזמור, בו דוד מבקש שהקב"ה יברך את אותו עם.

ב.       הישועה. נדמה כי היא בקשתו העיקרית של דוד במזמור, כנגד אותם הקמים עליו ואומרים שאין לו ישועה, הוא מבקש מהקב"ה שיקום ויודיע שאכן יש לו לדוד ישועה.

ג. נראה כי הפסוק המרכזי במזמור הוא פסוק ה': "קוֹלִי אֶל ה' אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָה." זאת יש לטעון משתי סיבות; ראשית מפני שהוא נתון במרכז המזמור; ושנית מפני שנחתם ב'סלה', מילה המסיימת שלשה פסוקים במזמור, כאשר פסוק זה הוא השני מביניהם.[2]  

 


פרשיית אבשלום

הפרשנים השונים ניסו למקם את מזמורנו על הרצף של פרשיית אבשלום. הנסיון הרציני והרחב ביותר הוא זה של המלבי"ם, המבאר כל חלק במזמור כנסוב על ארוע אחר במהלך רצף הארועים. בדעת מקרא מובאים הרמזים השונים, אך לבסוף מסוכם שם שאין לראות מזמור זה בהקשר של ארוע קונקרטי כזה או אחר. ברצוני לטעון שאמנם ניתן להבין את דברי המשורר גם כעומדים בפני עצמם, אך אין ספק שלא לחינם הכותרת של המזמור מפנה אותנו לבריחתו של אבשלום. יתכן ואין לבקש ארוע מסוים אליו מכוון המזמור, אך נדמה שרק לאור בריחתו של דוד ניתן להבין את המזמור בשלמותו.

לפרשיית אבשלום שני מוקדים עיקריים, מוקד נגלה ומוקד נסתר. הפן הגלוי של הפרשייה הוא המתואר בכתוב, השתלטותו של אבשלום על המלוכה, בריחת דוד, ולבסוף תבוסתו של אבשלום. הטעויות והחטאים של הדמויות השונות ברורות, נדמה כי כל דמות מביאה על עצמה את גורלה.[3] זהו הרובד הגלוי של העניינים, שבמרכזו המאבק על המלוכה. אך מעבר לרובד זה רואה דוד בארועים רובד נסתר, בו הארועים הבאים עליו אינם אלא עונש על חטאו.

כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת:  כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ: ס  וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לה' ס וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד גַּם ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת:

הזיקה שבין עונש זה לבין המתרחש כעת בביתו של דוד ברורה, וקשה להניח שדוד אינו מבחין בה. במהלך הפרשייה ניתן לקבל את הרושם שדוד אף פועל מתוך מודעות זו.  דוד אינו מציב התנגדות אלא בורח מיד מפני אבשלום, הוא מודע לכך שמדובר בעונש משמיים ועל כן אינו מתנגד.[4] בהמשך הוא אף ירחם על שמעי, מפני שלא הוא המקלל אלא 'ה' אמר לו קלל'. כך גם בהמשך המלחמה, דוד עתיד לרחם על אבשלום 'הנער', כביכול אין המרד באשמת אבשלום אלא מכוח גזרה אלוקית, אבשלום הוא נער קטן ומסכן שלא מודע למשמעות מעשיו. לאורך כל הסיפור התנהגותו של דוד היא התנהגות של אדם שיודע שמגיע לו עונש והוא מקבלו בענווה.

לאור זאת ניתן להבין את השיח בין דוד לכהנים אודות הארון,

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצָדוֹק הָשֵׁב אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים הָעִיר אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ:  וְאִם כֹּה יֹאמַר לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ הִנְנִי יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו: ס

גם כאן משתקפת ענוותנותו של דוד, המקבל עליו את הגזרה האלוקית. 'הנני'[5], הוא אומר, 'יעשה לי כאשר טוב בעיניו'. ענווה זו משתקפת לא רק בבריחה אלא בהחלטה להשאיר את הארון בירושלים. דחפם של הכהנים להביא את הארון עם דוד ברור. דוד הוא זה שכה התאמץ להעלות את הארון לירושלים, ניתן להניח שהעם מקשר את הארון לדוד ורואה זאת כדבר טבעי שהארון ינוס עם דוד.

אך דוד מבין כי לקיחת הארון מהווה אמירה עקרונית. נדמה כי גם הכהנים מבינים זאת, והם מבקשים לומר זאת בפה מלא: דוד הוא המלך שבחר בו ה', ועמו הקב"ה נשאר גם כאשר הוא בורח מירושלים. דוד אינו רוצה שאמירה כזאת תשתמע, הוא מבין כי מדובר בעונש, ויתר על כן, הוא אף ירא שמא לא ירצה בו ה' והוא לעולם לא ישוב למלוך על ירושלים. הפחד אינו מפני איבוד המלוכה, אלא מפני ששמא ח"ו הקב"ה אינו חפץ בו.

אנו זוכרים את הפעם הקודמת בה נלקח הארון כאקט חיצוני שאמור להבטיח נצחון, שאמור לכפות את האל לבחור צד. ספר שמואל כולו נגוע באותו חטא של לקיחת הארון על ידי חופני ופנחס. שם ישראל אינם שבים בתשובה אמיתית, הם לוקחים את הארון ובטוחים כי זה מה שיגרום לאל לבוא איתם. דוד התאמץ רבות לתקן זאת, וכה שמח כאשר הצליח להשיב את הארון לעיר האלוקים. הוא מודע לכך שאם הוא יקח את הארון איתו כעת, הוא עושה בדיוק את אותה פעולה. דוד איננו יודע אם הקב"ה חפץ בו, ולקיחת הארון תהווה אקט חיצוני שינסה, נסיון שהוא במהותו נסיון שווא, לכפות את הקב"ה לבחור צד. דוד אינו חפץ בכך, על כן הוא מנחה את הכהנים להשאיר את הארון בירושלים. אם הקב"ה חפץ בו באמת הוא יושיע אותו היכן שהוא נמצא, אין צורך בסמנים חיצוניים והצהרתיים.

 

התנהגותו של דוד עומדת בניגוד גמור להתנהגותו של אבשלום, המשחק משחק ובכך משתלט על המלוכה. המלוכה אינה מגיעה לאבשלום בדין, הוא פועל בערמה על מנת להשיגה. הוא מתחזה ל'שופט' צדק, "מִי יְשִׂמֵנִי שֹׁפֵט בָּאָרֶץ וְעָלַי יָבוֹא כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב וּמִשְׁפָּט וְהִצְדַּקְתִּיו", ואף לאוהב ישראל, "וְהָיָה בִּקְרָב אִישׁ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ וְשָׁלַח אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִיק לוֹ וְנָשַׁק לוֹ." המשחק שלו הוא חיצוני וכוזב, הוא מנסה להציג את דוד באור שלילי. אין זה מופרך להוסיף לכאן את רושם חטאו של דוד. הבטחון בדוד מתערער לנוכח החטא. אבשלום מציג את דוד באור שלילי, אך בכך גם מציב תהייה עמוקה מזאת, האם דוד ה'חוטא' ראוי למלוך על ישראל? נדמה כי שאלה זו היא שאלה אמיתית עבור דוד. התנהגותו של אבשלום היא מצועצעת, אך שמא תחת המסווה יש אמת בטענתו?

אבשלום, בסופו של דבר, אינו פועל בחכמה, גאוותו היא שמפילה אותו. הוא אינו שומע בעצת אחיתופל, ומבקש להיות הגיבור. תחת לשלוח את אחיתופל להכות את דוד, הוא הולך בעצמו ומגייס לשם כך את כל העם. על כן הוא נופל, ומכיוון שבעבר התגרה ביואב[6], גם מת. בסופו של דבר מתגלה כי לאבשלום אין מקום בירושלים, ודוד שב לירושלים. מתברר בסוף שדוד מוצא חן בעיני הקב"ה, והקב"ה חפץ בו.


ויהי בנסוע הארון

לאור הניתוח שהצענו לעיל משחקת השארת הארון תפקיד משמעותי בעלילה. היא מהווה הקישור שבין הרובד הגלוי של המאורעות לבין הרובד הנסתר. דוד מבין כי לא רק המלוכה היא העומדת כאן בסימן שאלה, אלא הישועה האישית שלו. ניתן להוסיף לכך, טענה שנביא לה ביסוס בהמשך, שדוד רואה בעם ישראל הקמים עליו את הדחייה הזו ממש. כאשר העם מצדד באבשלום עולה התהייה ביתר שאת, האם הקב"ה חפץ בי להיות נגיד על עמו או שמא הוא דוחה אותי? החלטת העם משקפת היא את רצון האל. את קישור זה, בין הארון לבין עם ישראל, אנו מכירים מספר במדבר,

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ:  וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל:

פרשייה קצרה זו, שלדעת חז"ל מהווה ספר לכשעצמו, מתארת את נסיעת הארון. הארון נוסע עם ישראל, אויביו של העם הם אויבי ה', ובקום הארון הם נגפים לפני ישראל. עם נוחו של הארון שבים 'רבבות אלפי ישראל' למקומם. הארון כאן מתואר ככזה המנצח את מלחמות ישראל. אך הארון, כמובן, אינו זה המנצח, בעקבות קומו מבקש דוד מה' שיקום ויושיע את ישראל. נשיאת הארון היא רק כלי, היא רק באה לשלמותה עם בקשת הישועה.


רבים קמים עלי

לאור הבנה זו ברצוני לשוב אל המזמור, ולנסות למקמו על רצץ הפרשייה, הן מבחינת ציר הזמן והן מבחינה מהותית. כאשר  דוד רואה את הארון ומבקש להשיבו לירושלים, מיד עולה בראשו פרשיית נסיעת הארון, 'קומה ה'' נאמר שם,  וכנגד זאת אומר דוד, 'רבים קמים עלי', ולבסוף מבקש אף הוא 'קומה ה''. ההקבלה היא קודם כל הקבלה מילולית, בקשתו של דוד בסוף המזמור היא היא בקשת משה בעת נסיעת הארון. המפגש עם הארון מעלה בדוד אסוציאציה זו, ועל רקע חזרתו לירושלים שב דוד ומבקש מהקב"ה –  'קומה ה''.

המעמד של דוד כעת הוא הפוך מהמעמד של נסיעת הארון בספר במדבר, שם הארון נסע עם ישראל ומשה ביקש מה' שיסע עמו, כעת הארון שב מעם דוד לירושלים, ועל אף חזרתו מבקש דוד 'קומה ה''. דוד אינו רוצה לחטוא בחטאם של חופני ופנחס, ועל כן הוא משאיר את הארון בירושלים. על רקע התנהגות זו ניתן לקרוא מחדש את המזמור.

המוקד המרכזי של המזמור, כאמור, הוא הישועה. "ה' מָה רַבּוּ צָרָי רַבִּים קָמִים עָלָי" –  אותם רבים הם עם ישראל המצטרפים על אבשלום וחוברים על דוד. למרד הוא קורא 'רבים קמים עלי', לאור האמור לעיל התנסחות זו ברורה, לא ה' הוא שקם להושיעני אלא אותם רבים הם שקמים עלי. דוד רואה בקימה זו אמירה ברורה, "רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה." הארון נוסע ומתרחק מדוד, ולנגד עיניו הוא רואה את האפשרות שהקב"ה אכן החליט לא להושיע אותו. קימתם של הרבים מהווה אמירה ברורה, לא בך בחר ה' להנהיג את עמו, הארון כעת מתרחק ממך.

כעת מביע דוד את בטחונו המוחלט בה', "וְאַתָּה ה' מָגֵן בַּעֲדִי כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי." את ההקשר לפסוק זה ניתן למצוא בקלות מיד לאחר שיבת הארון לירושלים, "וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים עֹלֶה וּבוֹכֶה וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי וְהוּא הֹלֵךְ יָחֵף וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ חָפוּ אִישׁ רֹאשׁוֹ וְעָלוּ עָלֹה וּבָכֹה." כנגד זאת קם דוד ואומר שאכן ה' מרים ראשו, ומגן בעד כבודו.[7]

פסוק ה', שהוא כאמור הפסוק הממוקם במרכז המזמור, מקבל כעת משמעות דרמטית, "קוֹלִי אֶל ה' אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָה." הארון נותר בירושלים, ודוד מביע את אמונו כי משם יענה הקב"ה אותו. אין צורך בקרבה פיזית על מנת להיוושע, העיקר היא האמונה בה', לא הסממן החיצוני של הארון. העיקר הוא הזעקה לה', התשובה יכולה לבוא אף מ'הר קדשו'. משמעות יתרה מקבל ביטוי זה לאור המזמור הקודם, "וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל צִיּוֹן הַר קָדְשִׁי." זהו המקום של הבחירה האלוקית, לדעת דוד המלך קשור בקשר הדוק לאותו 'הר קדשי'. במזמור שלנו דוד מבקש לחזור לשם, אך הוא בוטח בה' שיענהו משם אף אם הוא רחוק.

"לֹא אִירָא מֵרִבְבוֹת עָם אֲשֶׁר סָבִיב שָׁתוּ עָלָי." דוד איננו ירא מאותם רבים הקמים עליו. יתכן וגם בפסוק זה יש רמז לפרשיית נסיעת הארון, "שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל." כעת מובן יחסו האמביוולנטי של דוד כלפי העם, מצד אחד הוא אינו ירא מאלו הקמים עליו ובוטח באלוקיו, אך הוא עדיין חושש שקימה זו משמעותה שאין ישועתו בה'. כנגד זאת הוא מבקש לא רק את הבטחון אלא את הישועה, "קוּמָה ה' הוֹשִׁיעֵנִי."

 

אך בסופו של דבר, מלמד אותנו דוד, 'לה' הישועה'. זאת השורה התחתונה של המזמור, וזהו אכן המסר אותו הוא מבקש להעביר. הארון הינו רק סימן חיצוני, כלי לעבודת ה', חשיבותו אינה בו אלא במה שהוא מסמל. הישועה בסופו של דבר לא תבוא אם יקח את הארון עמו, אלא רק אם יחפוץ בו ה'. סופו של הפסוק, ועל כך עמדנו לעיל, מהווה חריגה מהרצף של המזמור, הנאמר כולו בנימה אישית. במהלך המזמור כולו מבקש דוד ישועה לעצמו, ולפתע הוא קושר בין אלוקים לבין העם – " עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה." מסביר רש"י, "ועל עמו מוטל לברך ולהודות לו סלה." לפי רש"י מדובר בהמשך ישיר של תחילת הפסוק, מכיוון שהישועה היא רק לה', אזי חובת עמו היא להודות לו. אך מרבית המפרשים אינם מבארים כרש"י, אלא שהברכה היא ברכת ה' לעמו.

ברצוני לטעון שברכה זו היא העומדת במוקד המזמור, ברכת ה' לעולם נתונה לעמו, הישועה היא לה' ואותה הוא משפיע באופן תמידי על עמו. על כן המלך אשר בוחר בו העם הוא המלך אשר חפץ בו ה'. דוד מודע לכך לכל אורך המזמור, ולכן כאשר קמים עליו אותם 'רבבות עם' הוא ירא שמא אין לו עוד ישועה, שמא הקב"ה שוב איננו חפץ בו. בקימה זו הוא רואה את דחייתו מהיות בחיר ה'. כאשר הוא בורח מירושלים ומבית המלוכה הוא נושא תפילה ומבקש מה' שאף הוא יזכה לישועה אשר הקב"ה מברך בה את עמו.



[1] אין זאת הפעם הראשונה בה רואה דוד בגרושו אמירה סמויה – "וְעַתָּה יִשְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי עַבְדּוֹ אִם יְדֹוָד הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה וְאִם בְּנֵי הָאָדָם אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי יְדֹוָד כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת יְדֹוָד לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים." (שמואל א' כו, יט). הגרוש שני פנים לו, הפן החיצוני הברור, ודוד מבקש להאזין ולשמוע את המשתמע ממנו בהיבט הרוחני. גרושו אינו גרוש פיזי בלבד אלא גרוש רוחני. בהמשך נעמוד על משמעות הדברים לאור מזמורנו.

[2] בין אם נפרש שמדובר בנעימה ובין אם נפרש באופן אחר, נדמה כי בכל מקרה מילה זו יוצרת מבנה פנימי במזמור, כאשר פסוק ה' הוא המרכזי. (ניתן לעיין במלבי"ם המעיר על כך, ועל פי זה מחלק את המזמור, לא כפי החלוקה שהצענו למעלה)

[3] אין זה המקום להאריך בניתוח הפרשייה, ניתן לעיין בסיכום של דעת מקרא לפרשיית אבשלום.

[4] ישנם אף מדרשים שמתארים את שמחתו של דוד על כך שהעונש בא לו מביתו ולא מבחוץ.

[5] כך מפרש רש"י במקום אחר, "הנני - כך היא ענייתם של חסידים לשון ענוה הוא ולשון זימון." (בראשית כב, א)

[6] ניתן להניח כי יואב הרג את אבשלום משום שבקש לנקום בו. לא מוכרח, ניתן לומר כי הוא עשה זאת למען חיזור ממלכת דוד.

[7] יתכן וההליכה היחפה של המלך היא בזיון לו, והליכה עם נעלים נחשבת לכבוד. כנגד בזיון זה אומר דוד שה' 'מגן בעדי כבודי'.