חננאל רוס

לבחור בחירות

חננאל רוס

 

 

 

 

 


יִרְאֶה בְעֵינָיו, וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע, וּלְבָבוֹ יָבִין - וָשָׁב וְרָפָא לוֹ
(ישעיה ו, י).

 

התשובה היא שינוי המתרחש בנפש האדם. זוהי תמורה פנימית המבקשת לשנות את האופן שבו מנהל האדם את חייו, ומבטאת את היכולת של ההכרה להתגבר על הדחפים השוקקים באדם. עשיית מעשה חיצוני, לעולם לא תהווה תחליף לכוונה הפנימית ולתשובת הלב.

אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה, ויתוודו וידוי דברים...

וכן כל מחוייבי מיתות בית דין, ומחוייבי מלקות - אין מתכפר להם במיתתם או בלקייתם, עד שיעשו תשובה ויתוודו. (הלכות תשובה פרק א, ג-ד)

כל המתוודה בדברים, ולא גמר בליבו לעזוב--הרי זה דומה לטובל, ושרץ בידו (פרק ב, ד)
 

הבאת הקורבן נועדה לבטא ולממש את הרצון לשנות את דרכו[1], לנטוש את החטא בעבר, ולא לקחתו אל העתיד. יחד עם זאת, הלב הוא המכוון את פעולות האדם, ואילו הוא עודנו רוצה במעשה האסור, המעשה - שנועד לפתוח דרך חדשה – ייכשל.

כפרה היא כיסוי, והבאת הקורבן או לחלופין – נשיאת העונש, אמורה לסתום את הגולל על המעשה שהתרחש; לאחר תשלום החוב, נותר האדם נקי מעוון - "כיון שלקה הרי הוא כאחיך" (מכות כג, א). המעשה מגיע תמורת המעשה, ומהווה מעיין השלמה או תשלום עבורו, אך ללא השינוי הפנימי – החיצוניות נותרת חסרת תוכן.

לאחר חורבן בית המקדש ונטילת הסמכויות מבתי הדין, נמנעה האפשרות לפנות אל הקב"ה או להיענש כתוצאה מהחטא:

בזמן שאין בית המקדש קיים, ואין לנו מזבח כפרה - אין שם אלא תשובה. (פרק א, ח)
 

התשובה המעשית נלקחה, ורק התשובה הפנימית נותרה בעולמו של האדם, העומד אל מול א-לוהיו. מעתה השינוי הפנימי מתמודד אל מול המציאות המעשית, ללא המשענת המעשית.

 

הבחירה לעזוב וללכת

 

השינוי המתואר מתרחשת על הציר הנמתח בין האדם לא-לוהיו, שלו חייב הוא דין וחשבון. ציר זה מסתבר ביותר, מפני שהשינויים המתרחשים בקרב לב האדם, ידועים לו ולא-לוהיו – יודע התעלומות. בקשת הסליחה אינה מופיעה בדגם של הליך התשובה שמתאר הרמב"ם. יחד עם זאת, הוא מתייחס אליה בהמשך הפרק (פרק ב, יא-יד). דומה כי הסיבה לכך פשוטה – הריצוי והפיוס שייכים אך ורק למצוות שבין אדם לחברו, ומשום כך הרמב"ם אינו מזכיר את הפיוס כאשר הוא מתאר את התהליך הכללי של התשובה:

ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירנו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד, שנאמר "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו".

וכן יתנחם על שעבר, שנאמר "כי אחרי שובי, ניחמתי, ואחרי היוודעי, ספקתי על ירך". ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר "ולא נאמר עוד אלוהינו, למעשה ידינו - אשר בך, ירוחם יתום" וצריך להתוודות בשפתיו, ולומר עניינות אלו שגמר בליבו. (פרק ב, ג)
 

האדם עומד ובידו החטא אותו הוא מבקש לעזוב כדי שיוכל להתייצב כראוי אל מול א–לוהיו. לשם כך הוא מבדיל בינו לבין החטא – עוזב ומחליט שלא לשוב אל מקומו השלילי. לאחר שהוא מבין שהוא רוצה להותיר מאחוריו את דרכו של החטא, מסוגל הוא להצטער ולהתחרט על היותו שם בעבר – זוהי החרטה.

את ההחלטה מקבל האדם בליבו, ומתפלל הוא שאף רצונו ישתנה, ולא ישאף לעשות את אשר קיבל על עצמו שלא לעשות. אך אין ערובה ולא קיימת הבטחה כי הבחירה והרצון אכן יחוללו את השינוי המקוּוה, והוא אכן לא יחטא להבא. לא מובטח שהרצון הפנימי יצליח להתגשם ולפעול במציאות באופן מוחשי.

 

מספר כלים מסוגלים לסייע לשב, כדי שיצליח לשנות את דרכו הממשית; כלים שיחזקו את בחירתו ויכוננו אותה כמציאות משפיעה. ניסוח ההחלטה וביסוסה ההגיוני והערכי, מבהיר לאדם עצמו – מה הוא רצונו. ובעת שהרצון בהיר, פשוט יותר לבטא אותו גם במעשה. התפילה מצטרפת אל הבהירות, ונותנת לה ממשות חווייתית ורגשית. היא המביעה את רצון האדם והכרעתו – לבחור לו דרך אחרת. בעת התפילה חש המתפלל את בקשתו ואת החשיבות שהוא מייחס לשינוי המיוחל. התפילה מצרפת אל התבונה את הלב.

מלבד אלה, מצוות העשה אותה מקשר הרמב"ם אל הליך התשובה היא מצוות הווידוי, עמה נפתחות הלכות תשובה:

כל המצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה - אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה - כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא... זה וידוי דברים. ווידוי זה מצות עשה.
 

הווידוי הוא ההודאה והכרה במעשה שנעשה. כדי לעזוב דרך מסוימת, נדרשת הכרה בכך שהיא אינה טובה, והכרה זו תפתח את התהליך של ההיחלצות והתשובה. ההכרה קודמת לתנועה הנפשית שמחוללת את השינוי הממשי.

יחד עם חשיבות ההכרה, הווידוי משמש כעזר חשוב לאדם הרוצה לייצב את רצונו ובחירתו, כדי שיעמוד בפני הניסיונות שהמציאות מזמנת. האמירה משמשת כהצהרה אותה הוגה האדם בשפתיו. מרגע שהרצון הובע במילים והאדם אמר (אפילו לעצמו) שהוא בוחר בדרך אחת על פני אחרת – העמידה בפני המציאות תהיה פשוטה יותר עבורו. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהדיבור גשמי יותר מאשר המחשבה. ניסוח הרצון והצגתו הקונקרטית והמובהקת מייצבים ומקלים את המפגש עם הפיתוי החווייתי, שעמו נפגש האדם.

בימי קדם התבצע הווידוי בזמן הסמיכה על הקרבן, או לפני המיתה, וכך הצטרף הדיבור – שביטא את רחשי הלב – אל המעשה. אמנם כיום אין בידנו מעשה שיסייע לכונן את הרצון הפנימי ולמצק אותו לישות המסוגלת לעמוד אל מול הדחפים והרצונות הבסיסיים שנוכחים באדם. המחשבה, הכוונה והדיבור הם המשנים את המעשים.

אין מפלט מפני היותו של האדם אדם, וככזה אין יכול הוא לדעת היצלח בתשובתו, או שמא ייכשל הניסיון. משום כך מחדיר הרמב"ם את הקב"ה אל עולמו של האדם: "ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". עתידו לוט בערפל התעלומה, ואין לו לאדם אלא לסמוך על כך שהקב"ה יהיה לצדו, ויסתבר כי רצונו היה מוצק דיו. ידיעת העתיד שמורה לקב"ה, והאדם נותר בחוסר ידיעה המשליך אותו אל מרחב האמונה הבחירית: הוא מסוגל לבחור ולהאמין שהרצון שלו לשנות את דרכו, אכן ניתב אותה להיכן שרצה, או לפקפק בטיב תשובתו, ולהמשיך ולהשקיע מאמץ בדבר באמצעות הכלים העומדים לרשותו. יחד עם זאת, לא משנה כמה זמן, מאמץ ותפילות ישקיע האדם – הידיעה בדבר מידת ההצלחה של התשובה - תיוותר מעבר לו, ומשום כך הוא ייקלע להתחבטות האם להאמין בעצמו או לא.

 

הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי

 

התשובה איננה בחירה טהורה, ואף לא הבנת הלב בלעדית. התשובה היא תנועה במרחב, כאשר האדם נע בין היותו חוטא להיותו מאוזן ומדויק יותר. האיזון הפנימי יאפשר לחיים המעשיים להתנהל בשטף בריא יותר. כל תנועה אורכת זמן, והתשובה הינה תהליך אותו חווה האדם. עניין זה מתבטא למשל בכך שהאדם מפתח בקרבו את הרצון ומבסס את בחירתו בשינוי. מלבד זאת ישנם אף חטאים שאינם מתכפרים עד מועד מסוים:

אף על פי שהתשובה מכפרת על הכול, ועצמו של יום הכיפורים מכפר - יש עבירות שהן מתכפרין בשעתן, ויש עבירות שאין מתכפרין אלא לאחר זמן. (פרק א, ט)

השאיפה להשתחרר מהעבר, לרצות טוב או לאזן את המידות הנפשיות – דורשת זמן; החלום מתגבש לכדי מציאות כעבור זמן, ולא באופן מיידי. התמשכות התהליך נושאת עמה גם הדרגתיות, וכך גם חוסר הצלחה לא מבוטל – אינו מבטל את התנועה המתרחשת; הרצון צומח ומתפתח, ולבחירה לוקח זמן עד ששורשיה ננעצים בקרקע יציבה. הרמב"ם הכיר בכוחו של הזמן ובכך שקיימות נטיות נפשיות שקשה לאזן באופן מיידי (והוא אף מרחיב את גבולה של התשובה) (פרק ז, ג):

ואל תאמר שאין התשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגניבה. כשם שצריך אדם לשוב מאלו - כך הוא צריך לחפש בדעות [מידות. ח.ר] רעות שיש לו, ולשוב מהן...

ואלו העוונות, קשים מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו, קשה הוא לפרוש. וכן הוא אומר "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו".

 

כחלק מהקשר של התשובה אל הזמן, קיימות גם עִתות רצון הראויות יותר לתשובה (פרק ב, ח):

אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים היא יפה ביותר, ומיד היא מתקבלת, שנאמר "דרשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב".
 

פתיחת השנה היא פתח לשינוי ובחירה מחודשת של המקום שאליו רוצה האדם להשתייך. כל חידוש ושינוי הוא פתח לתשובה, מפני שהוא משחרר מפריד את ההווה מהעבר. הפער המתגלע בין השנה הנפתחת לבין זו שהייתה; בין האדם לעברו - מזמן לו את האפשרות לבחור מה ברצונו לשאת עמו אל מקומו החדש, ומה בוחר הוא להסיר מעליו ולהותיר את עצמו משוחרר מהמועקות שצבר. החידוש הכללי מאפשר לאדם ולנפשו להצטרף אל הסביבה, ולחתור אל הכיוון שאליו הוא מתאווה.

ראש השנה נועד לעורר את האדם ולפקוח את עיניו לנוכח המצב הנוכחי (פרק ג, ז):

אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו:  כלומר עורו עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם; וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן... - הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם.


ביום הכיפורים קל יותר לאדם להאמין ביכולת השינוי וההשתחררות הטמונה בנפשו, ואף החברה המקיפה – לא תופתע לגלות שאכן שינוי ממשי בדרכו האישית. זהו זמן שבו מבקש הכלל לחצוב לו דרך טובה יותר; כל אחד ואחת בדרכם הפרטית, אך הציבור שותף לתנועה המתרחשת במציאות אשר לעת עתה – נפשית היא, אך תלך ותלבש פנים חדשות ככל שיחלוף הזמן.

השינוי המתחולל הוא תוצר של ההכרה בחטא, הרצון והבחירה האנושית ליצוק דרך חדשה בתוך המציאות והזמן; להותיר את החטאים מאחור, ולפנות אל העתיד – שהוא עיקר התכלית של התשובה. האדם נע אל העתיד, וכתוצאה מהתשובה – מתקדם הוא. כאשר התשובה נוכחת, העתיד מבשר קידמה, איזון בריא והתפתחות פורייה. העבר הכובל והכושל מנושל מהשפעתו על ההווה והעתיד, והזמן משחרר מהחסרונות שהתקיימו אי פעם.

 

תנועת התשובה שייכת אל האדם הבוחר לבחור, ולא שועה אל תשוקותיו בלי מחשבה. אדם זה קונה לעצמו את החירות להשתחרר ממעשי העבר, הנשכחים בתהומות-הנשיה, ולהתהלך לפני ולקראת קונו.

 



[1] על פי הרמב"ם, האדם מתחייב על חטאו, רק לאחר שהוא הפך לו לדרך והרגל: בשעה ששוקלין עוונות אדם עם זכייותיו, אין מחשבין עליו תחילת עוון שחטא בו ולא שני, אלא משלישי ואילך. אם נמצאו עוונותיו משלישי ואילך מרובין על זכייותיו, אותן שני העוונות מצטרפין ודנין אותו על הכול (פרק ג, י).