חננאל רוס

מעל פני מתו

חננאל רוס

 

זהו סיפור על משפחה ומשפחתיות. לאחר העקידה יודע אברהם כי זרע יקרא לו ביצחק, ויש תקווה לבית אברהם. עם בא הביטחון והנחת, אפשר להרפות מההיאחזות בעולם הזה; הרי הוא יציב, גם אם לא יוחזק וייתמך. שרה משחררת את הקיום, ובתום חיי נדודים מבקש אברהם לכרות עבורה מקום קבורה, בו לא תופרע מנוחתה.

 

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים, שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ.

שרה נפטרה בהיעדר אברהם, ולכן הוא בא לִסְפֹּד וְלִבְכֹּתָהּ, בעוד שלא היה שם לסעוד אותה ברגעיה האחרונים[1]. שרה שלו אינה, והיא נסתלקה מעליו בלא פרידה ראויה. כך הופך הצורך למצוא מקום קבורה הולם, לחובה מוסרית טעונה – כך יכול אברהם להביע כלפיה את חיבתו.
 

וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר:

קם הוא מעל שרה, נסוג ופונה החוצה. כל דיבור על אשתו, וכל שיתוף ביגון האופף את רוחו – ימעיט בערכו. זר לא יבין זאת; המלאות של הקשר שנפרם – תיוותר נסתרת מעין, ואברהם יודע זאת. מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ הוא קם, יוצא מעם הפנים והאהובה שהייתה, ובא אל בני חת – עבורם היא מֵתוֹ של אברהם; אובייקט חסר קירבה[2].
 

"גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם, תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם, וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי".

'איני בן המקום מימים ימימה, אך הנני מבקש מכם להפוך לחלק מארצכם ולנחול בה נחלה'. הזר שהתיישב וגר בין החתים, רוצה להשיל מעליו את הזרות ולזכות למקום קבורה משלו[3]. אחוזת הקבר כורכת את האדם עם האדמה, ואליה ישובו בני המשפחה לפקוד את פניו. אין זו בקשה מבוטלת, וכלולה בה מחויבות ארוכת שנים.

 

וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא -אלֹקים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ; בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ! אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ.

אברהם מכובד בעיני בני חת, והם מקבלים את עתירתו במאור פנים. הזמנה כללית וחסרת פרטיות נשלחת אליו – 'אתה חופשי מכבלי הזרות, אנחנו רוצים אותך פה'. מקום בו אפשר להיטמן – עדיין אין לו.


וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת.

עומד אברהם מול בני המקום שקבלוהו בברכה, ניצב מול קולקטיב. קודם לכן ידע למי עליו לפנות, אך כעת הפנייה שלו קיבלה מענה מופשט וחסר תוכן גשמי; הבקשה נענתה בחיוך מזמין.


וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר: אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי, שְׁמָעוּנִי, וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר. וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ, אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ. בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר. וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת.

'אל הנפש אני פונה', אומר אברהם, 'מהמת הפרטי שלי, עולה אני אל הלב האחד של כל אחד מכם. רצוני לפנות לאדם ולמקום, אל ארץ מסוימת, ולא כללית. חפצי בקניין שימצק את השייכות אל המקום בו ייטמן המת הנזכר, מקום שייקנה לו קניין גוף ורוח'. אין הוא פונה אל עפרון באופן ישיר, על אף שמסופר על נוכחותו באירוע. הכלל הוא שקיבל אותו אל תוכו, וכשם שהכוח מסור היה בידו בבקשתו הראשונה, כך הוא גם עכשיו; אם אברהם יפנה אל עפרון, התשובה תהיה בעלת תוקף פרטי, ובכך שקרא אל הכלל – הופכת התשובה לציבורית.


וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת, לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לֵאמֹר: לֹא אֲדֹנִי, שְׁמָעֵנִי: הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ - לְךָ נְתַתִּיהָ, לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ.

עפרון נוהג כמנהג בני עמו, ואינו מוכן לקבל דבר מאברהם, שלא יאמרו – אני התעשרתי מאברהם. נתינה ללא תמורה היא חסד שאינו מתייחס אל מה שיש לקונה להציע; עפרון מבטל את כבודו של אברהם, ומציע לו חלקת קרקע רחבה מזו שביקש מתחילה. מתנה אינה אחוזה, כפי שירושה אינה זוכה לכבוד השווה לרכוש שהושג בעמל. עפרון אינו מאפשר לאברהם לתת ביטוי ליֵקַר שהוא מייחס לאשתו; אילו תיקבר שרה בשדה עפרון היא לא תיבדל ממקבצת נדבות שנהגו בה חסד. עודף הקרבה והמשפחתיות שמרעיף עפרון, אינה מותירה מרחב שבו יכול להתקיים מרחב, בו יוכל אברהם להביע את החשיבות האינטימית שהוא רוחש לשרה. קבלת התשורה תהפוך את האדמה למתנה של בני חת, ולא של אברהם.


וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ.

וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר: אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי, נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה, קַח מִמֶּנִּי! וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה.

הצעתו הנדיבה של אברהם, לא פגשה במענה שהתייחס אליה ברצינות; היא נותרה נטולת קרקע, והוא שב ומייצב אותה - נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה, קַח מִמֶּנִּי! הכסף מחולל תמורה במעמד שהמסירה יוצרת – המתנה מציבה את הנותן כעליון על פני המקבל, ואילו המכירה מעניקה את הכוח לקונה, בעוד שהמוכר נתפס כנאנס על ידי הכסף (ע"ז עב, א). החיבוק הקרוב מסוגל לטשטש ולשבש את מערכת היחסים שאברהם מבקש לכונן בין עם הארץ אליו ואל אשתו, והוא מתעקש.


וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי, אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא?! וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר.

האהבה מקלקלת את השורה, וכאן הדין נפרץ באמצעות החיבה. עפרון מגייס את החמימות העוטפת, כדי לבטל את היחס הלא הגון בין שווי השדה לבין הסכום המבוקש. יחד עם זאת, אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ. הכסף מייצב את אברהם בצד אחד, ואת עפרון לעומתו. מדובר על מערכת יחסים שיש בה מקום, יחד עם היותה מלאת חיבה, לפחות לכאורה. קרבה מהסוג שמפגין עפרון מבטלת את האפשרות לסרב, ולקחת צעד אחורה בעת הצורך. חשיבות האפשרות להתנתק ניכרת מהמניפולציה שמגיעה עם המשך הדו-שיח.


וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן - וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת, אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר.

בתום דיאלוג שבו ביקש כל אחד מהצדדים את ההאזנה של הצד השני, אברהם מוכן לשמוע. הוא מקבל את דבריו, ומבצע את הקניין לו נכסף ועליו התעקש. לא לחינם עפרון קונה בכֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר, המוכנות למכור את הקרקע מפשירה את הערך שאפשר לייחס לה – כמשהו שאי אפשר לשערו בכסף, ומורידה אותה אל עולמם של בני האדם. בעולם זה, עפרון הוא בעלים של רכוש, שאותו אפשר לכמת בכסף. משפחה עשויה להיות מעל כסף, כפי שמוכיח עפרון בגישתו אל אברהם, וסגולה זו טמונה גם בקרקע. עפרון בוחר לבסוף בשיח המבוסס על כסף, ומכיר בריחוק שקיים בין אברהם לבני חת.


וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה, אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא; הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ, וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב - לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ.

אברהם רכש, וכיאה למכירה – הפריט הנמכר מפורט; מיקומו מודגש, וגבולותיו נקבעים. בניגוד למשפחה, בה אין יציבות של גבולות – אברהם בוחר בקיומן של הגדרות ברורות.

לאחר שקם מעל מתו, השדה נזקף לאברהם. כעת נוצר קשר, ואברהם הוא האוחז בקרקע, כשם שהוא לפות במחויבותו כלפי אשתו.


וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה, עַל פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי חֵת.

כעת שב מֵתוֹ והופך לבעל פנים - קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ. הוא מצא לה מקום, בה ינוח גופה ויאחז בקרקע. העבותות הנטועים בין אברהם ושרה נותרים אישיים, והוא אינו מניח לסביבה – מסבירת פנים ככל שתהיה – להפר את האינטימיות הממלאת את המרחב הקיים בינו לבין אשתו.

 



[1] בכך חשו רבים מהמפרשים.

[2] השם הנקרא לאשת אברהם לאורך כל הפרשייה, מוכיח עניין זה:

פסוק א: וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה... שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה; ב: וַתָּמָת שָׂרָה... וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ... ג: וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר... ד: וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי... ו: בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ... אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ... ח: לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי... יא: נְתַתִּיהָ לָּךְ, קְבֹר מֵתֶךָ... יג: וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה... טו: וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר... יט: וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ.

[3] רמב"ן: היה המנהג להיות להם בתי קברות, איש לבית אבותיו, ושדה קבורה אחד יקברו בו כל הגרים ... והנה עתה אני תושב עמכם, כי חפצתי לשבת בארץ הזאת, ולכן תנו קבר להיות לי לאחזת עולם כאחד מכם.