הרב שלמה וילק

מקורות הנהר

הרב שלמה וילק



בתורה הראשונה בליקוטי מוהר"ן מבוארת חשיבותו של החן בתורה. רבי נחמן מסביר כי החן הוא החיבור בין החכמה למלכות, בין האבא עילאה לאמא תתאה. את הדברים מבאר הרב שג"ר בצורה נפלאה, לא כפעולה הנעשית בין שני אנשים מי שמלמד ומי שלומד, הראשון מקור החכמה והשני מקור הכלים, אלא כפעולה הנעשית הן אצל הלומד והן אצל המקבל.
 

המלמד שאין בו ענווה ופתיחות, שבא מתוך עמדה של ידיעה ברורה ושל אמת אמפירית המצויה אצלו, למעשה חוסם את התלמיד מגישה אליו. עיקרו של הנותן הוא בנתינה של חסד, אך אם אין ענווה ונכונות לקבל הופכת התורה שלו לחשוכה ומעוורת ואין בה חן. היא אמת של חיילים, כזו הנורה מתוך קליע של רובה, ברורה ומוחלטת. 'מכל מלמדי השכלתי' אומר הפסוק בתהילים ד', וכוונתו הרי כפולה – למדתי מכל מלמדי, אולם השכלתי יותר מהם. מכאן מגיעה התוספת המפורסמת במסכת תענית דף ז' בשם רבי חנינא: הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי – יותר מרבותי,  ומתלמידי – יותר מכולן. כדי שלמלמד יהיה חן נתינתו חייבת להיות נתינה של חסד, כזו שיש בה נכונות ללמוד.

גם המקבל צריך להיות בעל חן. אם הוא מבטל את עצמו לגבי הנותן ולית לו מגרמו כלום כדברי הזוהר על ספירת המלכות, אזי הוא עלול להפוך לדמות המקבל, לחסר זהות ולמי שיודע לצטט דברים אך ללא הפעלת מנגנוני ביקורת והתאמה לנפשו, ואז שוב הוא הופך לקנאי ולפחדן. התלמיד הוא אכן המלכות, ואכן הוא צריך לעמוד בפני רבו כמי שאין בידו דבר, מלבד מידותיו שהם הכלים בהם הוא יכול לקבל. אם הוא מקבל את האור ואת הכלים מרבו, הוא הופך אכן להיות בטל. המלכות נוטלת מן האור כמידתה וככחה, לא מעבר להם. התלמיד בא עם החן שלו, עם המידות שלו ונטיות ליבו, ואז התורה מוצאת חן.
 

הפסוק במשלי ח' מבאר זאת יפה. "מַיִם עֲמֻקִּים דִּבְרֵי פִי אִישׁ, נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה". כשאדם מדבר דבריו עשויים להיות עמוקים, ודברים עמוקים נחשבים מאוד, אולם דברים עמוקים לא מוצאים חן, הם לא פוגשים את הדוברים, הם מים עמוקים שעלולים להטביע את הלומד. נחל נובע הוא מקור חכמה ולא מים עמוקים. החכמה היא כמו מים, לא עמוקים, אלא דווקא זורמים, לא שוצפים וגועשים, אלא דווקא כנחל נובע.
 

במאמר שבחלק הראשון של 'ובכל זאת', שפורסם ב 1977. פורס נהר את השקפתו הייחודית על פירושה של תורת חיים. זו אינה דרכו של הראי"ה, גם לא של הרב סולוביצ'יק, שני ההוגים הגדולים של המאה ה-20 בשאלת היחס והקשר בין התורה ובין החיים. כותרתו של המאמר 'מעבר לדתיות ולחילוניות', והוא מציב שם את השאלה מהי דתיות יהודית ומהי חילוניות יהודית. הנחת היסוד היא כי כמו שיהודי דתי דתו שונה מכל דת ולשון, כך גם החילוניות היהודית אינה כחילוניות שאינה יהודית. שלא כרב קוק שבחר לראות בתנועה החילונית תנועה שהיא למעשה דתית, נהר דווקא דוחה את האפשרות לראות בחילוניות קדושה, וקורא דווקא לחלן את הקודש. הדתות כולן מבוססות על סאקרמנטים, טקסים ומעשים קדושים דרכם עובד האדם את אלהיו. זה טיבן של הדתות, ההופכות את המציאות לחפצי קודש, עד כדי כך שגם את הכפירה הופך הרב קוק למרד קדוש. נהר פוגש את הרב קוק מעברה השני של החילוניות, בלמדו כי מול ליטורגיקה וסקראמנטים, ביטויים הלקוחים מעולם של דתות, בעולם היהודי אנו עסוקים בדיבור ובחיים. הסכנה של שלטון הדת על החיים היא סכנה גדולה יותר מן הסכנה של חיים ללא תורה, משום שהקלריקליות, דהיינו הפקידות הדתית, עלולה להשתלט על החיים, ואז הדת תהפוך להיות מילוי טפסים. בזה מזדהה נהר עם הרב סולוביצ'יק שסירב להיות הרב הראשי לישראל כיוון שהרבנות אינה אלא פקידות דתית ולא אור לישראל ולעולם.
 

כך כותב נהר: 'לדת היהודית צמוד מימד חילוני. לא האמנציפציה שלאחר המהפיכה הצרפתית ולא ההתבוללות של המאה הי"ט, גם לא ההתמודדות המודרנית עם התרבות האירופאית האוניברסלית, הן שגרמו לסקולריזציה החלקית או הכללית של היהודי הדתי המודרני. הוא נמצא במימד החילוני היות והוא יהודי דתי, יהודי נאמן למהות הדתית של היהדות ולמהותה של הדת היהודית.

לא לכהן, לכומר או לכמורה הסמכות הדתית, אלא לרב, לחכם ולדיין – העברה מהותית בין הסמכות הסאקלרית של סמכות כריזמטית לספירה החילונית של סמכות רציונאלית'.  זו פרשנותו של נהר לדברי חז"ל כי 'חכם עדיף מנביא' ומעניין להשוות אותם לפרשנותו של הראי"ה למימרא זו בזרעונים.

נהר לא חושב שלרב ולדיין אין השראה אלקית, הוא גם לא מזלזל בחשיבותה של הכריזמה בניהול חיי תורה ומצוות, אבל הוא יודע את מה שהקלריקליות הדתית מפחדת להודות, כי הכלי המרכזי המשמש את מורי ההוראה הוא הרציונאליזם. בכך נהר אינו מהווה חלק מן התנועה הרציונאלית של המאה ה-20, אלא חלק מתנועת המוסר שקדמה לו בלמעלה מיובל שנים.

במאמר אחר 'המקרא כמעיין המתגבר' (ובכל זאת עמ' 89) כותב נהר 'מעשי כשפים, תהליכי התפעמות, יסודות הזיה מופיעים לפעמים בתנ"ך. אבל התחדשות זו של היחס בין האלהי לבין האנושי חלה דווקא באותן תקופות של תולדות המקרא, אשר בהן נסוגה התודעה של התעטפות בה' וגוברת ההרגשה של התקשרות אליו. הצורות ההזתיות של הנבואה המקראית הן בנות זמנם של הצורות הפולחניות. ואין הפולחן כשלעצמו דעת אלא דת. היחס עם האלהי בהופעות העצמיות של הנבואה היה יחס טפל, ומכאן מיותר. במקומו באה דעת ה''. בזמן בו הדת הופכת לפולחן, למילים גבוהות ללא יסוד הדעת, אזי ההתקרבות לאלקים הופכת למאגיה של ברכות וקברים. דווקא ההתעטפות בהשם, מידת הבטחון בנסתר, ולא הפיכתו לגלוי ופרוץ, מאפשרת דעת השם.

לעומת הרב קוק שראה את העתיד כחיבור מוכרח בין החכם לנביא, נהר, כרמב"ם וכדברי הנזיר, תלמידו של הראי"ה, רואה את העתיד דווקא בנביא שהדעה ולא המיסטיקה היא המובילה אותו. החכם של לעתיד לבוא הוא זה המקשיב לקול אלקים דרך הרציונאליזם שלו, מתוך התעטפות בה'. לעומת ההתקשרות בה' שהיא יסוד הכישוף המנסה להוריד כוחות מלמעלה, שאין בו אהבת השם ועבודתו אלא עבדות השם, ההתעטפות בה' היא כבן המתחטא לפני אביו. העבד שומע קולות קטנים, זרים, שאין בהם רציונאל. הבן שומע קולות אהובים, מרחמים, הגיוניים.

בתשובה לראש הממשלה דוד בן גוריון שביקש ממנו, יחד עם הוגים אחרים, להגדיר מיהו יהודי, ענה נהר תשובה נחרצת. היהדות היא אולם גדול בו יש מקום לכולם, אולם השער אל היהדות צר מאוד והוא עובר רק דרך קבלת עול מלכות שמים. נהר מסכים כי קיימות דרכים שונות להביע את האמונה, לא כולן דומות, אולם הקריאה כי השם אחד וכי תורתו אמת היא מחוייבת כדרך היחידה להיכנס אל ההיכל. תפיסה מורכבת מאוד מציב כאן נהר, לפיה גם להיות חילוני יהודי זה עניין שבין אדם למקום, ומי שמעוניין לרכוש את הזכות להיות יהודי חילוני חייב לקבל עליו את עולה של היהדות.

להבדיל מן האדנות שמשדרת הגישה של הרב קוק, גישה שחלק מתלמידיו רואים בה עיקר, גישתו של נהר היא כי עם החילוניות נפגשים באמצע, משום שמקום המפגש היהודי אינו ב'תבוא אלי שבת ותראה כמה יפה היא הדת', אלא בוא נבלה שבת ביחד ונראה כמה יפה היא היהדות שלנו.
 

בספרו על דוד גנז וזמנו נהר דן באריכות בתגובות לגילוי המרעיש של קופרניקוס וגלילאו כי מערכת השמש היא הליוצנטרית ולא גיאוצנטרית. נהר מראה כי הלשכה הקדושה של הותיקן ניהלה קרב נגד גלילאו שכלל איומים ומאסר, ולותר הרפורמטור לועג ליוהאן קפלר, ומאמיניו הפרוטסטנטים רודפים אחריו, הכל בשם כתבי הקודש.  המאבק המשיך מאתיים שנים נוספות עד המאה ה-18 בה הוכיח ניוטון סופית את המודל ההליוצנטרי. להבדיל מן הכנסיות שנלחמו בגילוי בגלל כתבי הקודש היה העולם היהודי נרעש ומופתע ומתפעל מן הגילוי החדש. אפילו אלו שהתנגדו למודל החדש, לא עשו זאת בשם כתבי הקודש שכל יהודי ידע כי לא נועדו להיסקים אסטרונומיים, אלא בשם אריסטו. ההתנגדות היהודית הרצינית ביותר לגלילאו הייתה כי חבל לעסוק בשאלות כאלו במקום ללמוד תורה, והרי זה ברור כי לא הארץ ולא השמש במרכז, אלא לומדי התורה. למרבה ההפתעה דעה זו נתקלה בזלזול עמוק מחוגי המהר"ל והרמ"א, ביניהם דוד גנז שכתב: 'אין התכונה (האסטרונומיה) אלא אחת מאבני היסוד של ההלכה (לוח השנה) אולם יש ליהודי עוד נימוק להתמסר אליה בכל מאודו, והוא כי גדלותה של היצירה האלהית מתגלה באמצעותה. היכן יכול לקלוט האדם את הצו הדומם של קול הבורא, אם לא בצפייה בכוכבים ובתנועותיהם המופלאות?'
 

כך כותב נהר ב'משה' שפורסם ב- 1973 בעברית, מילים שראוי שיהיו חקוקים על ליבו של כל לומד: 'מהותה של התורה ותכליתה הינם החיים. בחיים אלהיים מתגשם האחד: קדושת אלהים. ... האדם שנברא בצלם אלהים כלום עליו להישאר מקוטע, מבותר ומשוסע מחמת אין סוף הסתירות בחייו? התורה חודרת אל החיים כגל עצום, מאירה את החיים במכלול תאורה. הגילוי היהודי כי לא רק שתפקידו של האדם לאהוב את אלהים, אלא שאלהים אוהב את האדם, זעזעה את המבנה הדתי של העולם. אין התורה דורשת כי יימחה העולם לפני האלהים, אלא כי ישתנה כדי לקבלו, לא כי יסתלק מתעודתו הפיסית, אלא יפתח את עצמו בפני ההוויה המטאפיסית. הדרך אינה מוליכה מעירם של בני האדם לעירו של האלהים, אלא בתוך גבולות החיים – ממצב של בדלנות בין עולם לאלהים למצב בו שניהם נוטלים חלק בתוככי עיר משותפת'.
 

כשרבי יהודה הלוי מתאר במשל את היחס בין עירו של האדם לעירו של האלהים, הוא מספר זאת ע"י משל השיירה שהייתה חונה במדבר, והיא אינה רוצה להגיע אל העיר הגדולה, אלא לקבל אספקה ממנה. העולם הזה לדידו של רבי יהודה הלוי הוא כמדבר, ואנו כשיירה החונה באופן זמני שם. יום אחד נגיע לעיר הגדולה, אולם כרגע אנו מבקשים רק תשומת לב ואיכפתיות, איננו מבקשים עולם הבא, אלא עולם הזה. נהר מרחיב את המשל. אכן, איננו מבקשים להגיע אל העיר הגדולה, כמה שלא יהיה טוב שם. התפקיד שלנו הוא להפוך את המדבר למקום המפגש עם האלהים. ירושלים היא עיר האלהים, ושם, בארץ הגשמית והרוחנית, פוגשים את אלהים. בקיום המצוות, בפני האחר, בתפילה. איננו מבקשים כלל אספקה אלא השגחה. אנו מודים על החסד שנתן לנו הקב"ה ולא מבקשים בתפילה אלא שנזכה ליהנות מן החסד שכבר ניתן לנו.
 

בתוך גיא ההריגה האירופאי כשהם נחבאים מפני הנאצים בצרפת הכבושה קוראים בני משפחת נהר למקום 'מחנים', לידה נלחם שרו של עשיו עם יעקב ומנצח אותו. מחנה אלקים נבנה במחנים, מחנה של משפחה אחת של יהודים שבכל הסתר הפנים שמסביב כותבים דווקא את ההגדה של פסח. היינו מצפים שיכתבו סידור תפילות, אולי פרקי תהילים, אולם הם בוחרים דווקא את ההגדה של פסח. זהו אינו הומניזם מערבי של אנשים שאינם מוכנים לוותר על החופש שלהם גם מול טרור, אלא אמונה של יהודים בגאולה. פסח הוא חג החירות, אך ההגדה של פסח היא שטר הכתוׁבּה אותו חתם הקב"ה עם ישראל לעדות כי נגאלנו ואנו עתידים להיגאל.

דומני כי אין טוב מישיבת מחנים לשמר את זכרם של רינה ואנדרה נהר. בתוך השם מחנים נמצא החן במים. חכמה הנוסכת חן על לומדיה ומלמדיה, לשם אנו מבקשים לילך. בימים בהם כולם מדברים על 'זרימה' כעל חוסר רצינות והגררות אחרי המציאות, או מבקשים לא לזרום כמים אלא לנבוע כמעין, נביעה שיש בה חכמה ועוצמה ורצון לתקן ולהיטיב ולשנות, אך גם קבלת עול מלכות, הכנעה וענווה, ומתוך ארבעתם, החכמה והמלכות, הנביעה וההכנעה תהיה המתקה של הדינים.