הרב שראל רוזנבלט

מצבה – רוחניות יורדת

הרב שראל רוזנבלט




רק אדם אחד בכל התנ"ך כולו, בכל ההסטוריה היהודית הידועה לנו, בנה מצבה לשם ה', מצבה כמומנט דתי המקביל למזבח. פעמיים בונה יעקב אבינו מצבה. פעם אחת בצאתו מבאר שבע בבורחו בפני עשיו אחיו ופעם שנייה כאשר חוזר לארץ, או ליתר דיוק – לאחר שה' מעניק לו את השם ישראל.

מיעוט המצבות יכול להיות מובן ביותר על רקע האיסור החמור לבנות מצבה כפי הנאמר בספר דברים: "ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלוקיך" (דברים טז,כב). לא זו בלבד שיש איסור תורה מפורש על בניית מצבות אלא שהפסוק מתאר את השנאה שרוחש הקב"ה למצבות. הסיבה לשנאה זו היא בכך שהכנענים (כך ע"פ רש"י) השתמשו במצבה לשם עבודה זרה.

אם כן, עולה השאלה בחריפות מדוע עובדי האלילים השתמשו דווקא במצבה לשימוש הפולחן שלהם אשר על כן היא שנואה, ואם אכן כך הכיצד יעקב אבינו בונה מצבות?

דומני שהבנת עניינה של המצבה תאיר לנו על מסכת חייו של יעקב, על המסע הגדול שהוא עובר, על תיקונו בעולם וכיצד זה קשור למעבר מיעקב לישראל.

 

ההבדל המוכר ממדרשי חז"ל בין מצבה למזבח הוא שמצבה עשויה מאבן אחת ואילו מזבח מאבנים הרבה. הרמב"ן (בראשית כח,יח) מצביע על הבדל נוסף. על המצבה מנסכים שמן ויין ואילו על המזבח מקריבים קרבנות. הבדל זה משמעותי עד מאד והוא מבטא שתי תנועות רוחניות שונות, שתי תפיסות ואמונות שונות אודות הקשר הקיים בין אדם לבוראו, בין העולם לאלוקים.

הקרבנות שעולים כליל לשמים באש המזבח מבטאים את ההתבטלות של האדם לקב"ה. הבהמות המוקרבות הינן כנגד האדם והקרבתן מבקשת לכונן באדם את התודעה המכירה בכך שהכל שואף וחוזר אל האחד, שבסופו של דבר 'את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם. כולם – ללא הבדלים בין אדם לאדם – צריכים לשאוף ולהגיע אל האידיאה, אל האמת אלוקית, אל ההכרה במציאותו ושליטתו של ה' בעולם. זאת הסיבה שהאבות בונים מזבחות. הם מבקשים לקרוא בשם ה' בעולם; בשמו של הא-ל האחד. האמונה המונותיאיסטית היהודית שאליה קורא אברהם מתבטאת במזבחות הרבים שהוא בונה משום שהמזבח מבטא את הרוחניות העולה, זאת שמכירה שבסופו של דבר כל הפרטים כאן בארץ שבים לאותו מקור עליון שמיימי. אין סתירה בין הפרטים, בין האנשים השונים והדעות השונות לבין מציאותו האחדותית של ה' מפני שבסופו של דבר כל הפרטים יכולים וצריכים להתבטל אל האמת הבלעדית.

המצבה מבטאת את התנועה היורדת. בונה המצבות, זה שמנסך שמן ויין היורד מלמעלה לארץ, מכיר שהאחד האלוקי, האינסוף, יורד ומשתלשל אל תוך העולם הזה ומתפרט לפרטים הרבה. בתפיסה זו אין סתירה בין הפרטים למציאות האחדותית לא מפני שהמציאות מתבטלת, נהפוך-הוא, בכוחו וטבעו של של האינסוף האלוקי להתפרט לפרטים הרבה. עבור טיפוסים שכאלו הדרך להגיע אל הקב"ה היא לא בעצימת עיניים וביטול המציאות לה' אלא דווקא דרך מבט מפוכח על המציאות והתבוננות בפרטים הרבים הקיימים בו. זאת, מתוך ההכרה שכל פרט ופרט, כל אדם ואדם, כל רעיון הקיים בעולם טמון בו ביטוי של האמת האלוקית.

ההכרה בפרטים, ההבנה והתפיסה שגם בשונה, באחר, בפרטים של המציאות יש מימד אלוקי נסתר, זוהי מסכת חייו של יעקב.

לאברהם ויצחק ברור שיש רק ממשיך אחד. או ישמעאל או יצחק, או עשו או יעקב. יצחק אבינו לא רואה אפשרות לברך שתי ברכות איכותיות לשני אנשים שונים ולכן הוא אומר לעשו שעם כל הצער והכאב יעקב כבר לקח את הברכה וכעת היא נתונה לו. יעקב לעומת זאת, בסוף חייו, מעניק שתים עשרה ברכות שונות לשנים עשר ילדיו וכל אחד מהם מקבל את הברכה הייחודית שמתאימה דווקא לו.

עניין זה מסביר את הנדר התמוה של יעקב בצאתו מבאר שבע. יעקב נודר ש'ה' יהיה לי לאלוקים' רק בתנאי שיתן לו לחם לאכול ובגד ללבוש ושישוב בשלום אל בית אביו. במבט ראשון נדר זה נדמה כבקשות פיזיות נמוכות. הדבר בולט עוד יותר על רקע המסע של אברהם שהוא כל כולו בסימן 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך'. מסעו של אברהם מסמל את היציאה מהמוכר, מהנוחות הגשמית כדי להיות עבד נאמן לקב"ה. אולם מי שמבין שהאמת האלוקית, השפע האלוקי יורד לעולם ושוכן בו בפרטים השונים והגשמיים, ומי שמבין שזאת דרך לעבוד את ה', מסוגל לראות בקיום הפיזי החומרי הוכחה וודאית למציאות האלוקית אותה הוא מחפש. זאת משמעות נדרו של יעקב "והיה הוי"ה לי לאלוקים". שם י-ה-ו-ה הוא אחדות של ה'. אחדות שמתעלה מעל הטבע. שם אלוקים לעומת זאת הוא השם הקדוש שברא את העולם (בבראשית פרק א מוזכר רק שם אלוקים). כלומר זהו השם שבורא את הפרטים ומלמד אותנו שהם גם קשורים לקב"ה. גם בשם עצמו – שם הוי"ה הוא בלשון יחיד ואילו 'אלוקים' זהו לשון רבים. כאשר יעקב אומר "והיה י-ה-ו-ה לאלוקים" אין הוא מתכוון שרק כעת הוא יאמין בה'. יעקב מאמין בה' וכך הוא גדל והתחנך. החידוש בדבריו הוא ההכרה שה' האחד שמתעלה מעל הטבע שבו הוא מאמין ובו האמינו אבותיו, הוא גם אלוקים. דהיינו הוא גם שוכן בתוך עולם הזה, בתוך הפרטים.

גדולה ונשגבת היכולת של המזבח, של העלאת המציאות אל האחד, אולם גדול אולי עוד יותר הגילוי כיצד האחד האלוקי יורד ומתפרט, שוכן ומתגלה בתוך הפרטים הרבים של העולם.

מה גורם ליעקב להכיר בתנועה היורדת של המצבה?

המצבה הראשונה שיעקב מקים היא לאחר החלום. החידוש הגדול של החלום הוא לא ה' שניצב על הסולם וגם לא המלאכים העולים. החידוש הוא שה' (הוי"ה) ניצב על סולם שבו יש גם מלאכים יורדים.

את המצבה השניה בונה יעקב לאחר שהקב"ה מאשר את דברי המלאך שאכן שמו משתנה מיעקב לישראל. השם ישראל ניתן ליעקב לאחר המאבק עם המלאך. אולם למאבק זה קודמת החלטה חשובה ביותר של יעקב.

יעקב, שכל חייו היה 'יעקב', כלומר שהיה רק מאחור, רק בצל אחיו הגדול; יעקב שנאלץ לעקוץ את עשו אחיו ולבן בעקביהם ע"י רמאות; יעקב שחי בבריחה מפני המוות ומפני הרמאות; חוזר לארץ ישראל. בחזרתו מבקש יעקב לשנות את היחסים עם אחיו: "כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני ואחרי כן אראה פניו אולי ישא פני" (לב,כ). יעקב שע"י הרמאות פגע באחווה ומאז אינו מסוגל להביט בפניו של אחיו, מבקש כעת לתקן את האחווה. יעקב מבקש לפגוש את עשיו פנים אל פנים. בבקשה זו מחליט יעקב להפסיק לברוח, להפסיק לחיות כ'יעקב' האוחז בעקב ולבקש את הפנים, לבקש את הקרבה, לא מתוך חולשה אלא מתוך עמידה איתנה.

כח נפשי זה של יעקב הוא שעומד לו במאבק עם המלאך. היכולת לעמוד לא משוא פנים אל מול הזולת מאפשרת ליעקב לעמוד כך גם מול המלאך (המכונה כאן 'אלוקים'). או אז, זוכה יעקב לגלות שבתוכו יש שם נסתר – ישראל. שם שמורכב משני שמות: ישר, אל. כאשר יעקב מתחיל להיות ישר הוא מגלה בתוכו את הא-ל, את הנשמה האלוקית הטמונה בתוכו. יעקב מתוודע לכך שגם אדם יכול לעמוד מול אלוקים פנים אל פנים משום שמשהו מהכח האלוקי שוכן בתוכו. כאשר אדם חי במודעות עצמית כזאת, הרי שהוא מסוגל להבין וממילא גם לראות את זולתו ואת הפרטים השונים הקיימים סביבו ככאלו שגם בתוכם שוכן ניצוץ קדוש. על כן, כאשר הקב"ה מעניק לו בעצמו את השם ישראל יעקב מגיב בבניית מצבה.

לאור דברים אלו ברור מהי הסכנה הגדולה של המצבה. אם נדגיש רק את הפרטים מבלי לדבר על הכלל, אם אין מקום שבו כולם קשורים לה' אחד הרי שתפיסה זו הינה עבודה זרה. שהרי העבודה זרה רואה בכל פרט משמעות באופן כזה שכל פרט הופך להיות אל בפני עצמו. זאת הסיבה שהמומנט הדתי של העבודה הזרה היא המצבה וכך יש להבין את הפסוק בספר דברים על כך שהקב"ה שונא את המצבות.

אולם התורה איננה דוחה לגמרי את הרעיון של המצבה אלא היא מאחדת ומשלבת אותו עם המזבח של האבות. האבות רק הקריבו קרבנות על גבי המזבח. בבית המקדש מתחדש שעל המזבח לא רק מקטירים את הקרבן מעלה השמיימה אלא גם מנסכים יין היורד עד לתהום העולם.

יעקב אבינו הוא בחיר האבות, הוא זה שגילה את כח ישראל בתוכו וממילא ממנו מתחיל עם ישראל ועל שמו אנו נקראים בני ישראל. הגילוי העצמי של הכח הפנימי והאמונה העצמית היא המאפשרת להיות בעין טובה על העולם כלומר לראות גם בפרטים שסביבי – באנשים, בדעות וברעיונות, חלק מההתפרטות של האמת האלוקית.

 

שבת שלום,

שראל.