הרב שלמה וילק

בין תמימות לאופוריה

הרב שלמה וילק

 



לפני שנים רבות סיפרו על ר' משה פיינשטיין כי גבאי הישיבה פנה אליו מיד כשסיים שמונה עשרה וביקש ממנו לגשת דחוף לטלפון. ר' משה עמד באותה עת ולא זז לאחור למרות שסיים את תפילתו כיוון שמאחריו היה אחר השרוי עדיין בכוונות התפילה והרי הלכה ידועה היא כי אסור לעבור כנגד המתפללים. דחק בו הגבאי לענות לטלפון כי היה זה טלפון בעניין דחוף מארץ ישראל ועדיין ר' משה ממתין וללא זז עד שיסיים האיש את תפילתו. לאחר שסיים הלה את תפילתו פסע הרב לאחור ומיהר לענות לטלפון. כשנשאל אחר כך מדוע לא מיהר לענות לשיחה הדחופה התפלא הרב, הרי אם ההלכה אומרת כי אסור לעבור כנגד המתפלל, הרי זה כאילו יש קיר של לבנים עומד מאחוריו, ואיך אפשר לעבור דרך קיר של לבנים אפילו לשיחה דחופה.
 

כששמעתי לראשונה את הדברים תהיתי האם זה סיפור בשבחו של ר' משה פיינשטיין, או שמא בגנותו. האם ההלכה היא כאבן דוממת וכחומה בצורה שאי אפשר לעבור דרכה כשצריך? הלא מי שלא קופץ לנהר להציל אישה מפאת הלכות צניעות הרי זה שוטה ועם הארץ. ההלכה היא בניין מוצק, אולם היהודי יודע לעבור דרך חומות כשצריך. אם תלמידיו של ר' משה סיפרו את הספור לשבחו, אזי, כך חששתי, המסר הקלוקל הזה עבר מדור לדור, מסר דוגמטי של הלכה שההגיון והמוסר לא יכולים לעבור דרכה. וכך צומחים להם תלמידים ההופכים לרבנים ולאנשי הוראה ולדיינים, ולפניהם עומדת אישה עלובה ומעונה שבעלה ברח, או גר המבקש להסתפח בנחלת השם בצורה כלשהי ולשם מטרה כלשהי והם אינם מביטים אלא על ספרים ולא אל הלב.

אלא שכבר איני בטוח יותר בכך.
 

בסוף השבוע שעבר נסעה אישה צעירה לבית ארוסה ואיבדה את דרכה. את השבת היא בילתה בבית משפחה טובה שאירחה אותה, מבלי להודיע למשפחתה שהיא בריאה ושלמה. מאות אנשים, כולל בני המשפחה חיפשו אותה לאורך השבת, ורק משיצאה השבת התגלתה. מדינה שלמה צחקה עליה, הטוקבקים התמלאו בדברי שטנה על הדת והדתיים, וגם אנשים דתיים הסבירו במלומדות מדוע הייתה צריכה להתקשר הביתה, גם ובעיקר מנימוקים הלכתיים.

באותו ליל שבת עלתה לאוויר סדרת טלוויזיה באחד משידורי הוט, 'אופוריה' שמה. כמובן שלא צפיתי בסידרה כיוון שהיא משודרת בשבת וממילא לא אצפה בתכנית המיועדת לבני שמונה עשרה ומעלה בגלל תכנים אלימים ומיניים בוטים. אלא שהקשבתי קשב רב לתכניות הרדיו במשך השבוע, שם הסבירו יוצרי הסידרה כי הם מבטאים את מצב הנוער בארץ, העסוק רק בסמים, מין פרוע והדוניזם מוחלט. איני מאלה החושבים שחילונים הם ריקים וחייהם חסרי משמעות, גם לא מאלה המבכים את מצב הנוער, אולם ככל אמנות גם התכנית הזו משקפת את השוליים שמרמזים על הכלל.
 

כנראה שאלו סמני הגבולות. נערה שקדושת השבת אינה מאפשרת לה להתקשר הביתה, גם במחיר של דאגת מדינה שלמה, מול חבורת נערים ריקים, מסוממים ומופקרים. ובשני הגבולות הללו אני מעדיף להיות קרוב יותר לגבול של קדושה ואמונה תמימה, כמה שלא תהיה זו אמונה חסרה. כמו שהתביישתי שהציונות הדתית הצמיחה נבלים שוטים כמו בני משפחת עמיר, כך אני שמח כי הצמיחה את בעלת האמונה התמימה הזו, שבשבילה קדושה אינה ניתנת לביטול.

מספרים כי הרבי מקוצק התפלא פעם כיצד זה יש גנבים והלא כתוב בתורה לא תגנוב. החתם סופר אף הרחיב זאת להשקפה הלכתית כי הטבע נוהג כפי שההלכה מורה לו – 'מי שאמר לשמן וידלק – יאמר לחומץ וידלק'. בשביל אותה אישה צעירה מביאה איתה השבת מנוחה לכולם, וכי מי ידאג בשבת לילדה נעדרת? וכי מי ירצה להרע לאחר בשבת? כמה יופי יש בכך, יופי שחסרה בו ערמומיות, ערמומיות שבלעדיה אין התורה תורת חיים.
 

כששמעתי כה רבים מבין הסובבים אותי האומרים כי לא היו מהססים להתקשר בשבת כדי להרגיע את בני משפחתם והיו עושים זאת ללא יסורי מצפון, תהיתי לעצמי האם החינוך אותו הענקנו מעמיק דיו. לפני שנים רבות שאלתי את הרב יהושע נויבירט בדבר פתיחת מקרר בו דולק האור בשבת. סיפרתי לרב כי התנדבנו בשבת בבית מחסה לילדים, ומשפתחה אישתי את המקרר ונדלק האור, היא סגרה אותו בבהלה וכך נותרנו ללא אוכל לשבת. מצאנו פתרון אולם שאלתי מה היה עלינו לעשות. ענה לי הרב נובירט – 'קודם כל תמסור יישר כח לאישתך שנבהלה מאוד מהדלקת אור ולא חשבה לנצל את הדלת הפתוחה כדי להוציא את האוכל'. כמה צדק הרב, היה זה מעשה ללא חשיבה, בגללו היינו צריכים להשיג אוכל ממקום אחר (הרב נתן לי פתרון לפיו יכולים היינו בצורה מסויימת לפתוח את המקרר בעזרת גוי, אולי אפילו בעזרת אחד הילדים שסבלו מפיגור), אולם היה זה מעשה טבעי חסר התחכמות אותו צריך להעריך יותר מכל החכמות שבעולם. רק ממנו אפשר לצמוח לחכמה של תורה.
 

יראת השם, כך אני מאמין, חייבת להיות קודמת לאהבת אדם. בלי יראת השם יש הומאניזם, והומאניות ללא צלם אלקים שבאדם אין לה תקווה. חברה הומאנית קוראת לאהבת אדם 'סוציאליזם' ובונה מערכות ביורוקרטיות, שאיני מזלזל בחשיבותן, כדי ליישם תפיסת עולם כזו. בחברה הומאניסטית יש זכויות לכל אדם, אבל לאיש אין חובה להעניק דבר, זו חברה מלאת אור חשוך. רק במקום בו יש אהבת אלקים יכולה לצמוח אהבת אדם שלמה.