shministim_subcat - item.php
img

cat = 33

parent = 9

סרטים

למלא את החלל הפנוי שבלב

אהד וילק

 

 

למלא את החלל / ישראל 2012

 

נכון, הלבוש מעט הרתיע; כן, המחיצה במחוזותינו יותר נמוכה (ביותר ממובן אחד); ואין מה לעשות, אצלנו השידוך לא לגמרי עובד כך; אבל למרות הכל גיליתי שהמרחק פחות גדול משחשבתי. גם אצלנו הרקע המעטר את הסלון הינו טור ושלחן ערוך; אף אנו מסבים מידי שבוע לשולחן שבת, מחליפים דברי תורה, ומזייפים כהוגן את זמירות השבת; עם לבוש אחר ונורמות די שונות גם בחברתנו משתדלים לשמור על צניעות, ומאמינים כי אינטימיות, יפה לה הבושה. שמחתי לראות שבין צבורים רחוקים יש נקודות השקה לא מעטות, שבביתם של מי שנראים לי כזרים, איני מרגיש כה זר. גם אני, לכשאזכה לעמוד תחת החופה, אזמר בליבי את דברי המזמור, 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי'. אזמר ואבכה על חורבנה של ירושלים, אזמר ואדע כי הרבה עדיין חסר. אזמר, ויחד עם זאת אשמח בבניין ביתי החדש, אשיר לאלוקי ואאמין כי בזאת בונה אני לבנה נוספת בביתו הנצחי. חיי אף הם נעים בין החורבן העתיק לבין הבניין החדש, בין בית האבל לבין ברית המילה.
 

למלא את החלל הינו סיפורה של שירה, נערה צעירה מבית חרדי, אשר הגיעה לפרקה ומבקשת למצוא לעצמה שידוך. ביתה בית טוב, אביה גומל חסדים, החיים מאירים פנים, ונדמה כי היא מצאה את האחד. בין מדפי הקוטג' והחלב מתקבלת ההחלטה, אין הרבה מה לבדוק, זה עובד, זה נראה טוב, אז מתחתנים. מהר מאוד נבין כי כך זה עובד, להתחתן גם אפשר בלי להפגש, אהבה ניתן לכונן גם בלא מפגש. דווקא זרותו של הבעל היא המקנה לאהבתו משמעות, דווקא הריחוק מאפשר למחמאה כה קטנה להטען במשמעות. הצופה המערבי מוזמן להכנס לתוך חדרי חדריה של החברה החרדית ולהפגש עם מושגים מוכרים בלבוש מאוד שונה. הדמויות אומנם לבושות בשחור לבן (וגם זה לא תמיד), אך הם אנושיות לא פחות, וחלקם אף יותר, מאיתנו.

 

אך אסון כבד פוקד את המשפחה, ועתיד שהיה נראה כה קרוב וכה מבטיח, יורד לטמיון. אסתר, אחותה של שירה, מתה בשעת הלידה ומותירה אחריה משפחה המומה, תינוק קטן ובעל אלמן. וכאן, בשעת אבל זו, ניטעים אנו בנבכי הדיסוננס החריף שבין החיים ובין המוות, בין שבעת ימי השבעה לבין שמונת ימי המילה. החיים החדשים, כך אנו למדים, כרוכים במוות. המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ושתזכו, שתזכה, לגדל את בנכם, בנך, לחופה לתורה ולמעשים טובים. על רקע ניגון אחד, ניגון קורע לב של 'אם אשכחך', מתאחדים בפנינו שני ההפכים. שוב לא ניתן להפריד את החיים מן המוות, שוב אין את הדבר הנכון לעשות ואת הדבר המוטעה. את המצוקה לא ניתן לפתור, את החלל שפער המת בחיינו לעולם לא נוכל למלא.
 

אמה של המנוחה אף היא יודעת שאת החלל לא ניתן למלא, אך ידיעה זו אינה מונעת ממנה לפעול. יוחאי, האלמן הטרי, קיבל הצעת שידוכין מחו"ל והוא שוקל להענות בחיוב. הוא ובנו עתידים להעלם מחייה של האם השכולה; לא זו בלבד שהיא איבדה את בתה, כעת עומדת היא לאבד את נכדה. מתוך מצוקתה היא מבקשת משירה להתחתן עם יוחאי, אולי כך תוכל האם להשיב לעצמה את שאיבדה. זהו הדבר הנכון לעשות, מנסה האם לשכנע את עצמה, זה מרגיש לי נכון, היא אומרת לסובבים אותה. איננו מאמינים לה, אף בעלה אינו מאמין לה, אך הלחץ עובד וכעת שירה היא זו הנתונה במצוקה. האמנם בגיל כה צעיר מוטל עלי להתחתן עם אלמן? האם אוכל להתחתן עם בעלה של אחותי הגדולה? האם אוכל להכיר בחובתי ולעשות את המוטל עלי? ומה, לכל הרוחות, רוצה ממני אלוקי?
 

את מבולבלת, שואל יוחאי את שירה ברגע אינטימי. לא, עונה שירה במהירות, בבלבול. שירה מפחדת מן הבלבול, מפחדת לומר את אשר על לבה, מפחדת שלא תדע מהו הדבר הנכון לעשות. החלל, הנולד עם המוות, הופך לחלל הפנוי. המקום בו אין מעשה נכון ומעשה שגוי, המקום בו לשאלות אין תשובות ודבר לא יוכל להנחותנו בדרך. שירה מתפללת שיראו לה באיזה דרך תלך, שלבה יתמזג עם מה שהיא מכירה כחובתה. יוחאי, כך מתברר, הוא אדם רגיש וכנה, הוא מבין ללבה של שירה, הוא קורא לה לאמר את אשר על לבה. תאמרי את האמת, הוא דורש ממנה, כאן לא תוכלי להסתתר מאחורי מסכות החברה. אך שירה מבקשת להסתתר, היא מבקשת מפלט ובוחרת להתחבא מאחורי מסכים. שירה מסרבת להכיר ברגשותיה ובכוח חובתה בלבד מסכימה לשידוך שנכפה עליה.
 

את מסכימה לשידוך, פונה אליה הרבי ושואל. ההורים ויוחאי יושבים לפני הרבי ומבקשים את ברכתו, אך זה פונה למיועדת ומבקש לשמוע מה בפיה. האם זה מה שאת רוצה, הוא שואל. את אומרת כי את מוכנה, כי את מבקשת למלא אחר חובתך, אך לא זה העניין, חובתך אינה אלא לברר את רצונך. תשובתה של שירה מדהימה באמיתותה. אני אמלא את חובתי, היא אומרת, אך בכך מצהירה כי זהו אינה רצונה, כי רצונה הודחק מפאת דרישות הוריה. אשרי מי שיזכה פעם אחת כל ימי חייו, אומר לה הרבי, לדבר דיבור אחד של אמת. כך מלמד רבי נחמן, כי דיבור אחד של אמת יכול לשחרר מן המסכים הכבדים ביותר. במקום בו הבלבול מאיים להשתלט, אל לנו להסתר מפניו, כלפי לייא, עלינו להודות על האמת בפניו. אנו מבולבלים, איננו יודעים מה רצוננו, אך חובתנו להיות כנים עם עצמנו.

השידוך נופל ושירה נזרקת חזרה להתחבטויותיה. אני מבקשת להקים בית של אמת, היא מספרת לנו; אך באופן מפתיע דרך זו אינה מובילה הרחק ממקור הספק אלא דווקא חזרה אליו. היא אינה מתרחקת מיוחאי, אלא מוצאת דווקא בו את הכנות אותה היא מחפשת. אחרים, חרף היותם שידוכים טובים, אינם יכולים להיות כנים, הם יושבים מרחוק ומשחקים את המשחק. רק יוחאי, בכנותו הכמעט בוטה, גורם לה להרגיש עצמה.
 

וכך שבים אנו לעמוד תחת החופה, והפעם צלילי 'אם אשכחך' מתנגנים לא על רקע המוות אלא על רקע הבניין. אך המנגינה שוב אינה ניטרלית, היא מטלטלת את הצופה וכורכת יחד סוף והתחלה. המוות והחיים ירדו כרוכים מסיני, החלל הפנוי המפריד בין המילה לבין השבעה הינו אותו חלל פנוי המפריד בין זכרון ירושלים לבין קידושי אשה. נישואיה של שירה מחזירים אותנו למות אחותה הגדולה – בשעת הבניין לעולם לא נוכל לשכוח את החורבן. אם חשבתם שהסיפור בא על סיומו, הרי שאין כניגון חתונה פשוט להוכיח כי טעיתם – טשטוש הגבולות הינו חלק בלתי נפרד מעולמנו.
 

אף במקום בו הלבוש מתחלק לשחור ולבן, הרגש האנושי מסרב להיות כה חד. מתוך האינטימיות הייחודית של החצר החסידית מתגלה לנו עולם עשיר של אהבה, חברות, קנאה, וכן, גם כנות.

 

תגובות גולשים

(*)שדות חובה

1064 comments