הרב שלמה ריסקין

מה בין ארץ ישראל למדינת ישראל?

הרב שלמה ריסקין

אנחנו מאמינים בכח האדם הארצי והעכשווי לגאול ולהיגאל, למחות עמלק ולבנות בית עולמים, להגן על חיינו ולסלול דרך להגשים את יעודנו


'ארץ ישראל' היא ארצו של ישראל, מקום מיוחד בעולם שבו אברהם אבינו, היהודי הראשון, גילה אמונתנו בא-ל אחד הדורש צדקה ומשפט; מקום מיוחד שממנו מלך המשיח עתיד להביא שלום ובטחון לכל העולם; מקום שבו עמדו שני בתי מקדשינו; מקום שאף על פי שגלינו ממנו פעמיים, לא התייאשנו מחזרתנו אליו. ארץ ישראל היא ארץ קדושה, שבה אנו מצווים על השמיטה ועל הפרשת תרומות ומעשרות ושאר מצוות התלויות באדמתה.
 

אחרי הכישלון הגדול של מרד בר כוכבא כנגד מלכות רומי בשנת 135 למניינם, רוב היהודים היו מפוזרים על פני ארבע כנפות הארץ. למרות זאת אוכלוסיה יהודית מכובדת נשארה בארץ ישראל, המשיכה ללמוד בה תורה, לקיים מצוות, ולהתפלל– יחד עם אחיהם שבגולה – לחזרת השכינה לציון. הם חיכו לנס של משיח שמימי שיוריד בית מקדש של אש מהשמים, ויקבץ את נידחי ישראל בתהליך של תשובה וגאולה.
 

כתוצאה מעוני ורדיפות הלכה והצטמצמה האוכלוסייה היהודית בארץ במיוחד אחרי חתימת התלמוד הירושלמי בציפורי במאה הרביעית למניינם, אבל למרות הכל המשיכה להתקיים. בעקבות האירוע הטראומטי של גירוש ספרד (בסוף המאה החמש עשרה) הגיע לארץ גל חשוב של מהגרים יהודים, שהתיישבו בעיר הקודש צפת. גל זה כלל מקובלים ותלמידי חכמים (ביניהם האר"י הקדוש ורבי יוסף קארו) שראו בגירוש צירי לידה של ביאת המשיח. במאה התשע עשרה הגיעו ארצה יהודים ממזרח אירופה, תלמידי הגר"א, הבעש"ט והחתם סופר. חלקם תרו אחר מקום מבטח ומחסה שיאפשר ניתוק מהלאומיות, ההשכלה והאמנציפציה שאיימו על קהילותיהם האדוקות באירופה. הם בקשו למצוא בארץ ישראל מקום מפלט מסוגר ומפורד, CUSTER'S LAST STAND, מרוחק מ "הפילוסופיה הארורה והחילון המקולל". הם חיפשו קדושת ארץ ישראל גרידא, ובארץ הם ראו את המקום הטוב בתבל כדי לשבת ולחכות שם לביאת המשיח.
 

בהמשך המאה התשע-עשרה, התחילו להגיע ארצה הציונים החדשים, ההולכים בדרכו של תיאודור הרצל, ובמאה העשרים תלמידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק. קבוצות אלה לא באו ארצה כדי לברוח מהלאומיות; אדרבה, הם הגיעו בעקבות ההשפעה של הלאומיות העולמית. הציונים, ובמיוחד הדתיים שבהם, האמינו בכך שעם ישראל הוא גוי אחד בארץ, ממלכת כהנים וגוי קדוש, מוקדש למשימה נשגבה להיות אור לעמים, להרים את הנס שיקרין לכל העולם תורה מציון ודבר ה' מירושלים.

לא באנו לארץ ישראל כדי לחכות למשיח; באנו למדינת ישראל כדי להביא ולהכתיר את המשיח. אנחנו לא מחכים למשיח שמימי; אנחנו מאמינים בכח האדם הארצי והעכשווי לגאול ולהיגאל, למחות עמלק ולבנות בית עולמים, להגן על חיינו ולסלול דרך להגשים את יעודנו "ואעשך לגוי גדול ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב:ג).
 

הגשר בין יהודים החוזרים לארץ ישראל לבין העם החוזר למדינת ישראל הוא הנכונות לקבל אחריות לסלול דרך לגאולה – ולא להשליך אחריות זו על עמים אחרים או אפילו על הא-לוהים בכבודו ובעצמו. מורינו הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל לימד שזאת היא כוונת תפילתנו לגאולה: "צור ישראל, קומה בעזרת ישראל", ביחד עם ישראל, כאשר ישראל מתפקד כיוזם, כמחדש, כאחראי לעצמו, לשליחותו, לעתידו.

נראה שניתן ללמוד לקח זה בצורה הברורה ביותר מפרשתנו, פרשת בשלח.

הפרשה מציירת תמונה מפחידה: הנה עם ישראל נמצא במדבר, משוחרר (כביכול) משעבוד מצרים, ולפתע יוצא חיל פרעה לרדוף אחריהם, נחוש להשיגם, להחזיר אותם מצרימה ולשוב ולשעבדם. אם יישארו ישראל על מקומם, ירמסו תחת גלגלי המרכבות; אם ימשיכו בדרכם ובמנוסתם, יטבעו בים סוף. (מעניין שכנראה הדרך למוצא ההגיוני ביותר לא עלתה על דעתם: להשיב מלחמה, להלחם על נפשם ועל נפשות בניהם. הראב"ע (יד: יג) טוען שהם לא היו מסוגלים להלחם נגד אדוניהם; המנטאליות של עבדות עדיין קיננה בליבם).

לכן הם עשו את הדבר הכי טבעי עבורם: "וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'" (יד:י). הם לא לקחו לידם את האחריות לגורלם, אלא הם הטילו את האחריות על בורא עולם! גם משה רבינו הלך בדרכו של העם: "ויאמר משה אל העם: אל תיראו ... התיצבו יראו את ישועת ה'... ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (יד: יג-יד). מעניינת התייחסותו של רש"י לכך. על הפסוק הבא (יד: טו): "ויאמר ה' אל משה: מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו", אומר רש"י: "למדנו שהיה משה עומד ומתפלל. אמר לו הקב"ה : לא עת עתה להאריך בתפילה שישראל נתונין בצרה ... דבר אל בני ישראל ויסעו".
 

רבים התקשו בדברי רש"י אלו. וכי אין להתפלל כאשר עם ישראל נתון בצרה?! מתי אם כן הוא הזמן הראוי לתפילה? נראה לי שרש"י כתב דברים אלו מתוך השפעה של הסיפור הבא שספרו חז"ל (תלמוד בבלי ברכות ג ע"א):

 

אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח עד שסיימתי תפלתי. לאחר שסיימתי תפלתי... אמר לי: בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו? אמרתי לו: להתפלל. ואמר לי: היה לך להתפלל בדרך! ואמרתי לו: מתירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים. ואמר לי: היה לך להתפלל תפלה קצרה'"

 

 

הנה אליהו הנביא, מבשר הגאולה, מוכיח את ר' יוסי שנכנס לחורבה, מקום המבטא ייאוש ודיכאון, כדי להתפלל. אומר לו אליהו שהיה עליו להתפלל בדרך, בדרך לתקומה, בדרך לארץ ישראל, תוך כדי נסיעה, תוך כדי זריעה, תוך כדי בנין. טוען כנגדו ר' יוסי, שלו היה נוהג באופן זה, עוברי דרך היו מפסיקים אותו באבנים, בירי, בטילים וברקטות. מסביר לו אליהו שבודאי היה עליו להתפלל, אבל קבלת אחריות דורשת שלצד התפילה יהיה די זמן לפעולה ולעשייה. לכן כמובן, על התפילה להיות קצרה.

נראה לי שעל סמך זה כתב רש"י בפרשתנו: "לא עת עתה להאריך בתפילה כאשר עם ישראל נתון בצרה", עליך להתפלל, אבל לצד זה מוטל עליך להשאיר מספיק זמן למעשה ואפילו למלחמה. עליך לקחת אחריות! ואחריות פירושה עשייה.

 

מעניין לציין שגדולי החסידות פירשו את דברי משה רבינו (יד: יד) "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" בדרך דרש באופן הבא: ה' יספק לכם לחם, אבל עליכם לקבל על עצמכם את האחריות של חרישה. על פי דרכם כך אמר ה' לעם ישראל העומד לפני הים סוף: המשיכו בנסיעתכם, או יותר נכון במנוסתכם, בדרך לחירות. עליכם מוטל ליזום את המהלך, סעו אל תוך הים, והבא לטהר, מסייעין לו מלמעלה!

בדורנו שב עם ישראל לארצו כדי לקבל על עצמו את האחריות על הגשמת יעודו במדינת ישראל, להביא לימות המשיח!