חננאל רוס

פקיחת לב ערל

חננאל רוס




כל אדם רוצה לדעת. מרגע שכף רגלו של האדם נחה על הקרקע המזמינה של כדור הארץ – הוא רצה לדעת. להסתובב-לגעת-למשש-להריח-לשמוע-לטעום את הקולאז' החוויתי שהטבע מהווה. הוא מצא עולם רווי גירויים לסקרנות המתפרצת, לעיניים המשוטטות והידיים העסקניות.

"כל הדתות, האמנויות והמדעים הם ענפים של אותו עץ", אמר פעם איינשטיין. כל התשוקה לחשיפה אל החדש, להבנת הנגלה וליצירת האומנות והאסתטיקה, מלופפת ברצון להתרחב ולגמוע עוד ועוד. הדת מקשרת את האדם וא-לוהיו, האומנות עם היצר ליצירה והמדע עם העולם הפיסי.
 

"הפליאה היא ראשית הידיעה"[1], ולאחר שפג טעמה המשכר של הפליאה הנפלאה, שבות העיניים ומתמקדות בעולם הזה, והן מגלות שאת הידע צריך לארגן ולהבנות, כדי ליצור ולשמור אותו. הסידור מפנה מקום לחידושים נוספים, ומקל על הגישה לזיכרונות. כך כל תובנה ותגלית מסעירה משובצת למסגרת, ומתיישבת תחת מיתוג המשתף אותה עם תגליות נוספות – שלדעת המקטלג יש ביניהן זיקה כלשהי. החוויה המוכרת מתאכסנת בבנק הידע.

מעת שעומד האדם על דעתו, ומפתח לעצמו מאגר מבוסס של פריטי קטלוג על העולם, המלאכה של הבנת העולם והחידוש שבו – הופכת לפשוטה יותר. כמעט ואין צורך לייצר תגיות חדשות, וכל שנדרש ממנו הוא לתהות לעצמו לאן הפריט החדש שייך, ולהטיל אותו אל הקבוצה שמעתה היא ביתו ומשפחתו.
 

עם הזמן, הבהירות מסוגלת למלא את התוהו ובוהו הקרנבלי שאפף את האדם, ונוצר חלל פנוי שבו האדם אינו מופתע לרוב על ידי מבקרים לא מזוהים. מספר ההיתקלויות הבלתי צפויות דועך והולך, ומראית פני העולם מתארגנת. בשלב זה נפתחת האפשרות להסתובב בעולם מתוך תחושה של יציבות וביטחון במעשים ומחשבות, מפני שהכל מבוסס על ארכיונים והבנות קודמות. הדעות הקדומות מקלות את הפענוח והסיווג של החוויות החדשות, והופכות אותן לפחות מטלטלות ומערערות; הסדר הפנימי גמיש, אך השלד שלו יציב ומגובש.
 

איינשטיין גם אמר: "אפשר לתאר הכול בצורה מדעית, אבל אין בכך הגיון – יהיה זה חסר משמעות, כמו לתאר סימפוניה של בטהובן כשינויים בלחץ האוויר". קטלוג מהיר, והבנה צלולה של המציאות, עשויים לרוקן את מחשבה וליצור ותודעה משועממת. הזיהוי וההכרה מסוגלים להתבצע על סמך ראיית המתאר, וכך קל לזהות את השיוך של בני אדם אחרים, רגשות, צמחים ודוממים למיניהם. המפגש החושי שמפשפש בקרביים המלהיבים והמטרידים של המציאות הופך למיותר, עבור מי שמסתפק בהסבר של המחזה הנגלה לעיניו; הסקרנות המגרדת ודוחפת אל המגע - מוטמנת כאשר המרחב התרבותי מתגלה מבעד לזגוגיות של מוזיאונים. חוויית הצפייה חסרה הרבה מהססגוניות של החיים, ומי שרואה את המוזיקה אך ורק כמתמטיקה – מחמיץ את העיקר. פעמים רבות ההתבגרות שוללת ומאבדת את העונג הפשוט של הילדות, המסתערת ומשתובבת עם כל מה שיש.


קטלוג אנושי

 

גם בני אדם אפשר לכלוא בתור הגדרות שקופות, שהופכות את הכל למובן. זיהוי מקום המוצא, איתור מספר תחנות משמעותיות בחיים, התבוננות בשפת הגוף – והנה, כבר אפשר לאפסן את המכר החדש עם החברים הוותיקים. לא קשה במיוחד לשייך בני אדם, על סמך נתונים לא רבים וחוות דעת קצרה למדי. עובדה זו הופכת לממשית את הסכנה לחיות בין אקווריומים; שמצד אחד הם אסתטיים ונוחים מאוד (בלי ריחות וחוסר מובנות מפחידה), ומנגד קרירים, צנומים ודלי מוחשיות.

מרגע ההיחשפות אל האדם החדש, ועד לזמן שבו מתחילה לפעול הפרוצדורה המתאימה (רתיעה, רצון לקרבה, אדישות וכו') – לא חולף זמן רב. מציאות זו נוחה מאוד, ומקנה שליטה של האדם על עולמו. יחד עם זאת, האדם אינו מתקשר עם הסביבה שלו, אלא מנכס ומכניס אותה לגבולות והגדרות שיצר. כך ייתכן שהתשוקה הטבעית לתקשורת ומגע אנושי, לא תבוא על סיפוקה.

לכל אחד ואחת יש מרחבים שנועדו להכיל בתוכם גם מעורבות רגשית. מרגע שידע האדם הראשון את חוה, נחשפה בפניו אפשרות מופלאה, והיא המפגש עם אישיות שיש בה מן המכוסה ומסתורי. לא תמיד ההתרגשות מצליחה להתחיות, והרגשות להתפעם מחדש. המסתורי עלול להפך למסורתי, והנסתר לממושטר.
 

למרות שהאדישות כלפי המשפחה איננה תופעה טבעית, ואף לא אחד רוצה למצוא את עצמו במצב של חוסר יחס רגשי בכל הנוגע לאישה או לבעל – לא מעטים מוצאים את עצמם מגורשים רגשים מהמציאות. השבלוניות והסידור שבחיים נטלו את הלחלוחית ותחושת ההתרחשות, ולבו של האדם אינו מביע את עצמו כלפי דבר. כאשר נשלל הצד החווייתי של עץ הדעת, וההתוודעות הופכת לזיהוי – החיים הופכים לשטחיים ופלקטיים. על חשיבות ההסתר והמבט שאינו מפלש עד תום, עמד גם הסופר הצרפתי גי דה מופאסאן: "יש לאהוב, לאהוב עד כלות החושים, מבלי לראות את אשר נאהב. שכן לראות - הרי זה להבין, ולהבין פירושו לבוז".


להפשיר את הקרח

 

ההצהרה "מְחַדֵּשׁ בְּכָל יום תָּמִיד מַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית", מפיקה אל חלל העולם את האמונה בחיוּת ששוקקת בכל רגע ורגע. הבעיה היא שאדישות היא מיומנות שאפשר להסתגל אליה, והניכור היא מציאות נרכשת. עם זאת, כמעט כל ריחוק אפשר לקרב, וגם כפור אפשר לחמם.

מכיוון שהקור והניתוק נובע מעודף מובנות, אפשר להותיר חוויות ומפגשים בצורתם הגולמית, ולא לתרגם אותם אל שפת המילים והשכל. כל מפגש עם מרחב או אדם לא מוכר, פותח את האפשרות אל הקטלוג והמיון; אך גם העמידה במקום – עודנה זמינה. אפשר פשוט לשהות ולחוש את הנוכחות הקיימת, מבלי לפרוש את רשת הסמלים וההגדרות שההכרה פיתחה וארגה, ולכרוך אותה סביב הניצן הבוקע. במקרה זה, הצניעות הגדולה ביותר, היא בהותרת המאורע עירום ונטול מילים המתייחסות אליו. משקל הנגד להכרה המוגזמת, שכובשת ומדכאת תחתיה - היא נטרולה הפשוט, שמאפשר לחישה להיות נוכחת ביתר שאת. דרך פשוטה יותר המסתעפת מנתיב זה, היא חוסר ידיעת הפרטים המזהים אודות אדם; אם שמו האישי והמשפחתי נותרים עלומים, ומקור מוצאו אינו ידוע – התבניות הקיימות לא מסוגלות לתבוע אותו לעצמן, והחוויה נותרת פשוטה.
 

מעיין נוסף ממנו נובעת גאולה מהניכור, שורה במבט האוהב. אם בן או בת הזוג אינם כלואים בחוסר חישה, אפשר לקלוט את חום מבטם ולהיפתח אל החיים המתפשטים בתוכו; שקיעה באמבט המבט. המפגש מסוגל גם להתעורר ולהתגבע ככל שהוא מתמשך, וגם אם בתחילה המבט יהיה כמעט סתמי וחיצוני – הסבלנות תניח לו להתמלא ממבוע האהבה והמלאות. "אנשים שמתייחסים לאהבה בהיגיון לא מסוגלים לאהוב" אמר דאגלאס ייאטס, והרכיב הלא מוסבר ונדלה שבאהבה מסוגל לזרום מבעד לכל זגוגית ואטימות; לעומתה נפרץ ההיגיון והופך למפרץ בו אפשר לשכשך.
 

המילים של השירה אוצרות חיים במרווחים שקיימים בהן. הפערים המובְנים בשירה, חושפות את האש הלבנה והמצע שמתוכן נכתבו. תפילתו של משורר היא ליצוק את תחושתו אל בין הקירות השחורים של המילים, ולהניח לה למלא את החלל שמקובע בתוכן; באופן שבו הרוח שבמילים תרטיט את נימי הלב של הקורא. קריאת הרגשות הצפים מסוגלת לשלות ממעמקי הקורא את הד רגשותיו הוא, ולנפוח סומק בחיוורון שאחז בהן. הריכוז במילים החיצוניות, והמאמץ לכתוש את חיצוניותן כדי לבקוע אל הפנימיות שבהן – מעודדים את נביטת התחושות הפנימיים. הכניסה אל עומקו של החיצוני, היא ביאה מקבילה אל הלב הפרטי.

גם התפילה מהווה גשר אל הפנים, בדומה לשירה, ודווקא השגירות שבה מעמעמת את האיום והמאמץ שנדרש כדי לגשת אליה; ניגשים אל הסידורים בכל יום, ואין בכך פריעה של הסדר הקיים. לפתיחה בתפילה נחוץ פחות מאמץ פנימי, וגם בה טמונה כמיהה ושוועה שניתן לקלוט אל הוורידים והעורקים.
 

לַכֹּל מקום וזמן, קצבה ונחלה. ההכרה מאפשרת למבט לחדור לעומק ולעומקו של עומק. ופעמים שמרוב חתירת בארות וחציבת תובנות, הופך העולם ליער של עצים מוכרים, שהופכים לרקע נטול עניין. הידוע הופך למידע, ומכיוון שכך גם לכלי שרת וחומרי גלם. בכל זוג עיניים יש נביעה ופתח, והאפשרות להרגיש ביחד עם ההכרה ושרטוט התיאור – ממתינה להתגשם. טביעה סוערת במעמקי ים הרגש, אינה מותירה מקום לחשיבה, להכרה ולמוסר, אך התפרשות מוגזמת של אפיונים וזיהויים, עלולה לחלל את העולם ולשאוב ממנו את הנשמה שנפח בו א-לוהים.

 



[1] הראי"ה קוק, קבצים חדשים מכת"י 2, פנקס ה, לז.