הרב שלמה ריסקין

דיבורים על שירה

הרב שלמה ריסקין




"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'... וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה'..." (שמות טו, א; כא)
 

נס קריעת ים סוף הושר בשיר. תחילה בפי משה ואחריו בפי בני ישראל, ואחר בפי מרים ואיתה כל הנשים, בתופים ובמחולות.

נס ההתגלות בהר סיני מולל במילים. "וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר..." (שמות יט, כה; כ, א).

השירה, הניגון, נכנסת אל הלב ואל הנשמה, ואילו הדיבור, המילים, פונה אל השכל, אל התודעה.

השירה יוצרת רגשות, והדיבור – הבנה.

השירה מפתחת רוחניות ואמונה; הדיבור – אינטלקט וידע.

השירה מובילה אל חוכמת הלב; הדיבור – אל חוכמת הראש.

השירה יוצרת נביאים; הדיבור – חכמים מלומדים.
 

השירה, המוזיקה, עשויה לגעת בעומק לבו של כל אדם. הדיבור, המילים – רק באותם בני אדם שיש להם רקע לימודי מסוים ויכולת שכלית מוּלדת.

משום כך "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי..." (מכילתא, שירה, ג; השוו מכילתא, יתרו, בחודש, ג).

השיר המושר מגיע אל כולם. הוא חוויה קבוצתית מכילה. ואילו הדיבור מופנה אל המבינים. הוא חוויה מלמדת אך בררנית, שכן היא מקנה עמדת שליטה למלומדים שבחבורה.

לכן משה שר בתום צליחת ים סוף. אולם זה היה שיר-במילים. משה הוא אשף המילים והדיבור, המשתלבים בניגון ובשיר.
 

חכמים דרשו את לשון העתיד האמורה בשירת הים של משה, "אז ישיר משה", כמתייחסת לעתיד לבוא, לתחיית המתים. רק אז ישיר משה באמת (תלמוד בבלי, סנהדרין צא ע"ב). לעת עתה, על ים סוף, הוא שר בלי ליווי. הוא, המורה והרב, שר-מדבר לבדו, וכל העם עונה אחריו בקול אחד: "משה ובני ישראל" – בני ישראל אחריו.
 

מרים, לעומת זאת, שרה לצליל התוף. היא שרה יחד עם כל הנשים, בו-זמנית. יחד הן חוות התעלות  קבוצתית של חדווה: "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה'..."

שירה ונגינה מובילות לתנועה, למחול, לחיבוק אנושי. מילים ודיבורים מובילים להרהורים, לספרים ולשיפוטים סמכותיים.

השירה מולידה את התופים, את מקצב פעימות הלב. הדיבור מוליד את מטהו של השליט והשופט.
 

ואכן, מורשתו של משה היא ספר הספרים וקובץ של חוקים ומצוות, ואילו המורשת שמִריָם הותירה אחריה היא באר, שמימיה מחיים ומרפאים, מולידים ומצמיחים.

וכשם שעל הים הושרה שירה של מילים, כך מן ההר נשמעו מילים שהן ניגון. העם כולו ראה את הקולות המדברים בסיני, ראה את טעמי נגינתם, שמע את המוזיקה שבמצוות, הרגיש את האהבה שבדינים...
 

מספרים על אדמו"ר הזקן מחב"ד, ר' שניאור זלמן מלאדי, שבשבת קרה ומושלגת אחת, כשהסב עם תלמידיו לסעודה שלישית בבית המדרש, ראה שבחוץ עומד בחור צעיר וכורה אוזן לניגונים הבוקעים מבפנים, ואמר לגבאי שייצא ויביאהו. "אבל הוא רק בן איכרים רוסי", אמר הגבאי. "הוא נשמה יהודית", השיב לו הרבי.
 

העלם הוכנס והושב ליד הרבי. משביקש ממנו הרבי לספר לחסידים מיהו ומאין בא, הסביר שהוריו הנוצרים מצאו אותו בוקר אחד עזוב על סף ביתם. הם גידלו אותו כאילו היה בנם ולקחו אותו לכנסייה מדי יום ראשון – אבל מקטנותו חש שהיהודים והיהדות מושכים אותו כמגנט. "הוריך הם יהודים שברחו מפוגרום, ממוות בטוח, והשאירו אותך בפתח ביתם של אנשים טובים וערירים. אתה יהודי עם נשמה יהודית", אמר לו הרבי.
 

הרבי פתח אז בדבר תורה למדני, שהעלה את שומעיו החסידים למעלות נישאות של התרוממות רוח.  "אתה מבין?" שאל את הבחור. "לא, אינני מבין מילה", ענה. ושוב פתח הרבי בדברים. הפעם סיפר משל מבריק, סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. "עכשיו אתה מבין?", שאל, ושוב ענה האורח הנבוך בשלילה.  ואז פצח הרבי בניגון, שיר בלי מילים. הוא שר, והחסידים שרו. הוא ליווה את שירתו במחיאות כפיים, והחסידים בעקבותיו. עד שקמו כולם על רגליהם, נתנו ידיים זה לזה ורקדו בהתלהבות סביב הבימה. גם הבחור הרוסי שר, רקד ומחא כפיים. כשדמעות מרוות את לחייו פנה הצעיר לרבי, "עכשיו אני מבין. גם את הדרשה ואת המשל..."
 

תפקידנו לצרף יחדיו את מטה משה עם תוף מרים, את שירת הים העשויה מילים עם מילות ההר העשויות שירה, את חסד בארה של מרים עם הדינים שקיבל משה, את חוכמת הלב לפרשנות השכלית. או אז, כולם יבינו הכול!