הרב שלמה וילק

איפכא מסתברא

הרב שלמה וילק


כל אחד מן הימים המיוחדים בשנה צריך להשאיר מחשבה כלשהי לשאר ימות השנה. הרי את התשובה איננו משאירים לימי אלול ותשרי, את זכר יציאת מצרים איננו משאירים לסוכות בלבד והחירות ומרירותה באים לידי ביטוי בכל ימי השנה ולא רק בפסח. ימי זכרון ושמחה כולם צריכים להשאיר לנו דבר מה לכל ימי השנה. מה משאיר לנו חודש אדר? הרי אין זו השמחה, עליה אנו מצווים בחגים ובשבתות ואין היא מיוחדת לחודש אדר. חודש אדר ופורים במרכזו הם ימי הצחוק, ימי הנהפוך הוא. האיפכא מסתברא של בית המדרש שורשו בפורים, ביכולת להבין כי הצד האחר אינו בהכרח הסיטרא אחרא, השטן, אלא דווקא הצד הגבוה יותר, זה ששורשו בעולמות נסתרים. פורים מזכיר לנו כי עליונים למטה ותחתונים למעלה, כל הקדושה שבעולם הזה נהפכת על פיה, ולפתע שורש הכפירה הוא דווקא הודאה ושורש הידיעה הוא שלא נדע. בפורים מתחפשים ומסתתרים בעלמא דשיקרא, ופתאום מגלים כי העולם שיצאנו ממנו דווקא הוא עלמא דשיקרא לרגע.
 

בית המדרש התלמודי מלא בחוש הומור, באסוציאציות, בקלילות של לימוד. חכמים מתירים להתלוצץ מעבודה זרה, אולם במהרה הופכת עבודה זרה לכל מה שאיננו מסכימים לו, וכך מתלוצצים חכמי התלמוד על החוטאים, וגם אחד על השני כאשר אין הדעה שלמולם ראויה לויכוח רציני. אפילו את המילה 'תיקו' המסיימת דיון לא מוכרע מפרשים חכמי ישראל כהחלטה שלא להמשיך לדון בעניין משום שהדיון חסר עניין לציבור, ויסודו בשאלה של 'ערב רב' כדברי הזוהר.
 

גם המידות שהתורה נדרשת בהן מלמדות אותנו כי חז"ל נזהרו שלא לקרוא את התורה קריאה שכלית, אנליטית, הגיונית, אלא קריאה מתוך הלב, קריאה של איפכא מסתברא יחד עם המסתברא. כך יכול היה ר' יהודה הנשיא לפרש את הפסוק 'עת לעשות לה' הפרו תורתך' כקריאה להפר את התורה כדי לעשות למען השם, יחד עם הקריאה הפשוטה כי עת לעשות להשם כי יש כאלו שאינם שומרים תורה. חכמים אחרים לומדים מהפסוק 'וחי בהם' כי מותר לחלל שבת כדי להציל חיים בעוד הפסוק הרי אומר כי אין חיים ללא מצוות. היכולת לקרוא בפסוק דבר והיפוכו, למסור את הנפש למען המצוות ולבטל איסורים מפני סכנת חיים, לשמור על התורה הכתובה שתישאר על פה, באה מימי הפורים הללו.
 

בעולם שלנו נותרה תיאוריית האיפכא מסתברא בידי הליצנים, בעוד רבים מבתי המדרש חמורי סבר ונטולי חוש הומור. האיפכא מסתברא נותר בחלקו של השטן ואפילו בפורים חוששים ממנו. ובתי מדרש שיש בהם רק צד אחד, שאין בהם חוש הומור וקלילות רוחנית, לא רק שאין בהם שמחה אמיתית, אלא גם התורה נשארת חסרה. אלו בתי מדרש ללא חידוש, ללא יצירה, בתי מדרש שיודעים היטב להחמיר ולהקשות ולא להקשיב לפעימות החיים, אלא רק למחשבה אנליטית, מדוייקת, בינת השכל ולא בינת הלב.
 

הליצנות אסורה ומסוכנת משום שהליצן חסר אחריות, שוחט פרות קדושות ומזלזל בכל דבר שבקדושה. אולם יש ליצן קדוש, ליצן האיפכא מסתברא, זה שמעמיד אתגר, מישהו אמיץ שלא מקבל שום דבר כמובן מאליו, אחד המערער על הכל, כזה המצייר קריקטורות כדי להעצים את החסרונות. אולם הליצן הקדוש אינו חוסך גם מעצמו ביקורת, הוא שותף בצרה אותה הוא מתאר והוא רואה גם ובעיקר את חסרונותיו שלו. הליצן הקדוש מזהה חוסר אמת ואת הסיכה שלו הוא אינו נועץ בדברים שבקדושה, אלא בנפיחויות מיותרות, בבלונים מלאי שביעות רצון, בחשובים מטעם עצמם.

זהו גם הקשר המפורסם בין יום הכיפורים לפורים. ביום הכיפורים אנו מקריבים שעיר לעזאזל, מתיידים עם הסיטרא אחרא, בפורים אנו מבטלים אותו ומגלים שאין סיטרא חד וסיטרא אחרא, אלו שני צדדים של השלם. אז אנו מבינים, מתוך המהומה והשכרות, כי מרדכי והמן שניהם אחד הם, גילוי פני אלקים חיים. ואת אורות הגילוי הזה צריך למשוך אל תוך השנה כולה, תמיד להביט במראה ולראות את עצמנו קצת טובים ממה שאנחנו, וקצת פחות טובים ממה שאנו חושבים את עצמנו, ברצינות ובחוש הומור.