חננאל רוס

לב רוצה

חננאל רוס


כל אחד ואחת מאיתנו רוצה; בכולנו צומחים חלומות, אותם אנו שואפים להגשים. צצות בנו תשוקות גדולות וקטנות – לעשות חסד, להצליח במבחן, להיות מקובלים בחברה, לנצח, להאיר פנים ולעשות מצוות. הלב רוצה, חושק וחומד, והידיים מסייעות לו להגשים בפועל את מאווייו. במציאות בה אנו חיים הרצון נועד להפוך למציאות; זו דרכו של עולם ותפקידו של האדם - למלא את רצון ה'.
 

להמן היו רצונות. שאיפותיו היו גדולות מאוד. מזלו שיחק לו, והוא טיפס אל כס המשנה למלך, אליו צריך כל העם לכרוע ולהשתחוות. הוא התמלא חשיבות וכבוד, ולכן כאשר מרדכי אינו כורע בפניו, הוא מתמלא חימה (אסתר ג, ה). גם בכעסו הבוער, המן הוא אדם רם מעלה, ואדם גדול ששאיפות גדולות ממלאות את ליבו, אינו מתאמץ בזוטות דוגמת חיסולו של אדם אחד. פונה הוא אל שורש התופעה (מרדכי) שפגעה בגאוותו, ומבקש לעקור אותו. משום כך המן רוצה להשמיד את היהודים, עַם מָרְדֳּכָי.
 

ליבו הגדול, שביקש לעצמו גדלות וכבוד, גרם לו לפתוח בתהליך שהוביל בסופו אל גבהים חדשים – חמישים אמה... אילו היה מתעלם ממרדכי - ממשיך בדרכו ומתעלם מהעבדים שהעירו את תשומת ליבו אל מרדכי, הוא היה ממשיך במסלולו המובטח אל הגדוּלה. אילו היה מביט על ההמון השטוח בפניו, ומשתעשע מהעמוד הלא ברור שניצב ביניהם – דבר לא היה קורה. נראה כי ההתגרות של אדם אחד, שנמשל ליתוש לעומת הסוס האביר שהיה המן, הובילה לכך שהסוס סטה ממסלולו – והתרסק. המן הלך אחרי ליבו הרציני, ולא אחרי השכל הישר או ההומור, ונתלה משום כך.
 

אומר המדרש (אסתר רבה י, ג):

וַיָּבוֹא הָמָן, וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: מַה לַעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ?

וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ: לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי. (אסתר ו, ו)

וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ - הרשעים ברשות לבם: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ, וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ, וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ.

אבל הצדיקים לבם ברשותם הה"ד: וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ, וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ. ודומין לבוראן [והם דומים לבוראם]: וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ.
 

להמן ברור שהמלך חפץ ביקרו. ליבו מדביק אותו אל האפשרות המובנית מאליה, לא מאפשר לו לחשוב שאולי המלך מתכוון למישהו אחר. הספק העמלקי לא כרסם בליבו, והוא שוגה. טעות זו הובילה אותו למאורע המשפיל ביותר, שאותו לא יכול היה להעלות בדעתו (להרכיב את מרדכי על הסוס). הוא זה שהפיל את עצמו בפני מרדכי, ובישר את המשך הנפילה (פסוק יג) שעוד הגיעה. הגאווה של המן, והמחשבה כי הוא הראוי לכבוד, היא זו שגרמה לתבוסתו ומיתתו.

הלב הוא איבר חשוב ומרכזי באדם. הרצון נובע מתוכו, והלב משפיע בתוכו דם ועוצמה שמסייעת להגשים את החלומות שלנו. אבל הלב אינו הכל, ואסור לתת לו לשלוט בנו ולנעול אותנו. משום כך ממשיך המדרש ומתאר את חנה, דניאל ודוד שדיברו עַל ליבם (בניגוד ל-בליבם), כמו הקב"ה, שמדבר על ליבו. מי שמדבר על ועם משהו, לא נמצא בתוכו.
 

אם נצייר את ההבדל בין הצדיק לרשע, נאמר שצדיק הוא בית שבתוכו נמצא לב, והרשע הוא לב שבתוכו נמצא בית. לאדם שמדבר על זה שהוא חומד אייפד של חבר, ועד כמה החמדה הזאת חזקה, יהיה קל יותר להתמודד עם החמדה הזאת מאשר אדם שרק מרגיש את החמדה הגדולה שנובעת לו מתוך הלב, ומשאיר אותה בתוך הלב. ככל שהזמן עובר, היא תציף אותו, ויהיה לו קשה יותר להתנתק ממנה; ברגע שמצליחים לדבר על משהו, סימן שאנחנו כבר די מנותקים מהכבלים שלו (דיבר על כך למשל האדמו"ר מפיאסצנה, הכשרת האברכים עמוד יט). הצדיק שולט על הלב שלו, ומתעל את הרצון ששופע בתוכו, בניגוד לרשע, שאותו מניעים הרצונות והתשוקות בלי מספיק בקרה. התשוקה והרצון הם בוודאי טובים ביסודם, אבל כאשר הם משולחים ללא רסן – הם מזיקים גם לאדם עצמו.

הרצון, השאיפות והחלומות הם מרכיבים חשובים (ופנימיים) מאוד באישיות שלנו, אבל יחד עם זאת, האדם גדול יותר מהרצון שלו – יש בו נשמה, והוא מסוגל לשלוט בעצמו. הנשמה אינה כפופה ללב (שנוטה גם לחשוב על עצמו), ויש לה את זכות הבחירה.
 

המן חטא בשני חטאים הכרוכים זה בזה – בכך שהתמלא חימה ברמה כזאת שבה שהיא השתלטה עליו, וגם בכך שהוא חשב שהמלך חפץ ביקרו, ולא יכול להיות שהוא מדבר על מישהו אחר. כאשר אדם תופס את עצמו כראוי היחיד לכבוד קל לו להתמלא חימה, בעת שהכבוד מדיר ממנו את רגליו. בשעת כעס הלב הלוהב מסנוור את האדם, והוא טועה. הטעויות מפילות את האדם מהסוס שעליו הוא רוכב, ועלולות גם לתלות אותו על עץ גבוה.