הרב שלמה וילק

עשרה דברים על החירות

הרב שלמה וילק

בס"ד

 

אנכי

 

מעל הכל עומד הקב"ה, זה שהוציא את ישראל ממצרים. לא האלקים שברא את העולם, גם לא זה שנתן את התורה. רק זה המבקש לשחרר את בני האדם מעול וממקריות, המבקש להוליכם מעבדות לחירות. זה אינו אלקים טריטוריאלי המבקש להביאם אל ארץ מובטחת, גם לא אלקים פילוסופי מרוחק. אלקי ישראל הוא אל שבחר בעם אחד כדי לשכון בתוכו ודרכו להיות אלקי עולם. הוא לא בחר בעם סגולה וזנח את שאר עמי תבל, אלא בנה מוזיאון חי לתהילתו אליו יגיעו כל יושבי תבל. אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים.

 

ומה המחשבה הראשונה העולה בראשו של יהודי? לא 'איפה כתוב' ולא 'מי אמר', לא 'את מי לשאול' ולא 'מה יאמרו'. המחשבה הראשונה היא אלקים הוציא אותי ממצרים, לא את אבותי או ילדי, לא את השכן או הרב, ודרש ממני להיות בן חורין לעבדו. וזה לא משנה אם אתה בשיעור א' או בגן ילדים, רב, דיין או ראש ממשלה. ממך וממני דורש אלקים להיות בן חורין לעבדו, אישית. לשם כך ניתנו לנו צלם אלקים ואינטואיציה, תבונה בסיסית ונסיון חיים.

 

איך ייתכן? תשאלו. כל אחד יכול להחליט? האם החירות לא תהפוך להדוניזם ולאנרכיה? איך יכול לוח חלק לקרוא ממה שכתוב עליו? שאלה מצויינת וצודקת. זו מחשבה ראשונה בלבד. אחר כך, כשאבין כי אני לוח חלק ואין די באותיות הגנטיות והרוחניות שנתן לי הקב"ה, במלאך ברחם אימי, אפנה ואיעזר. אולם ראשית הדרך היא באוטונומיה שלי, בפניה האישית המלכותית והנרגשת של אלקים אלי לדרוש אותו. לולא האוטונומיה הזו כסיבה הראשונה, לולא האמון בחוש האלקי הניתן בנו והאמונה בפניה האישית של אלקים אלינו, נחיה חיים של אחרים, נצדיק עוולות ושנאה, נאבד את חוש השיפוט ונלך שולל אחר דימויים של זקנים וכובעים. ולולא חוש הביקורת האישי והחיפוש אחר האוטונומיה האישית, גם המנהיגים ילכו שולל אחרי תדמיות ומחזות שווא, יתחרו על כיבוש לב האדם, יהפכו לעריצים כבדי אזן וערלי לב. הרי מי שמבטו לא אנושי וחסר ביקורת חיצונית, יהיה לעבד בעצמו, עבד לעבדים הנרצעים מאחריו. בית עבדים הייתה מצרים, לא בית עבדות, כולם היו בה עבדים לשרירותיות הלב, ל'אמת' אלהית אלילית עליונה, לתדמיות ולקנאות.

 

 

לא תרצח

 

מי שנשמה באפו יש בו צלם אלקים. וכמו שאלקים חסר הגדרה ונעלם כך היא גם הנשמה שאינה סובלת הגדרות ושמות וכינויים, דורשת כבוד מתוך אינסופיותה. חביב אדם שנברא בצלם, וכל חיוורון על פניו הוא אחד משישים ממותו, ואם חיוורון זה נגרם כתוצאה מאדם אחר, הרי זה שופך דמים. וגם אם פניו שחורים, או פניה מכוסות ברעלה וחיוורון הפנים אינו ניכר, עדיין מוטב ליהרג מלפגוע בו ובה.

 

אהבת הבריות היא אהבת כל האדם וכל החי, בין אם אמונתו אמונת אומן ובין אם לא, בין אם יושב על כסא מלוכה או כסא גלגלים, בין אם הוא זר המחפש אחר מזון או בורח ממצוקה, בין אם הוא איש או אישה. ממש כמו דעת אלקים ההולכת ומתגלה בעולם עד ליום בו תמלא הארץ דעה את ה', כך גם הולכת ומתגלה רוח האדם ויוצאת לחירות מן השעבוד התרבותי-כוחני. כך יצאו ישראל ממצרים, וכך החלה המהפכה המודרנית באמריקה ואירופה, וכך יצאו הנשים משעבוד לחירות בדורות האחרונים, וכך יוצאים הילדים לחירות כיום.

 

ואהבת האדם הולכת וממלאה את הלב, ומאמינה בכוח הגדול של התשובה להשיב לב אבות על בנים, לב בנים על אבותם, ובת הבן גם היא אינה בגדר תוהו עוד. ולכל הדעות יש מקום, ומכל המעשים תורה נלמדת, ואת תוכם חפש וקליפתם השלך. דע כי יש אמת, ואסוף אותה מבין כל המעשים והלבבות, והוי לומד מכל אדם.

 

לא תרצח, משום שלכל אדם יש עוד אפשרות לגלות עולמות, לחדש חידושים, להיות נידון על שם סופו הטוב. לכל נשמה יש חלק בתורה, גם אם היסטוריה שלמה הרחיקה נשמות מסויימות מן התורה, בין אם המדובר ברשע שעד כה הקהו את שיניו ובין אם אישה שדברי תפלות נאמרים כיום על תורתה. זו כותרת המשנה ל'אנכי', וכל כבוד לאדם וכל אהבת הבריות אינם נובעים ממוסר או חשבונות של הדדיות, אלא מעצם היותו נברא בצלם. אנכי ולא תרצח בדיבור אחד נאמרו.

 

כל תופעה של שנאת הזר והפחד ממנו, כל השתקה של איש או אישה הם בגדר נטילת נשמה, ביטול הצלם שבאדם. כל אישה עגונה וכל ילד ממזר שקולם לא יישמע על ידינו, תעלה שוועתם אל האלקים ומרגע שניתנה רשות למשחית אינו מבדיל בין צדיק לרשע.

 

 

לא יהיה

 

אלהים אחרים הם כאלו שאחרים עושים אותם אלהים עליהם. הרבה מעריצים יש בעולם לזהב ולכסף, לכלבים ולחתולים, לבני אדם אחרים, לאדמות ומקומות קדושים, לאהבה ולשנאה, לדברי אומנות. אלא שכאשר ההערצה הופכת לביטול האדם, אזי מדובר בעבודה זרה. הרי אין אלהים זולתו ית', ואלהים אחרים אינו האלהים הנלחם ב'אנכי' אלא ב'אשר הוצאתיך', משום שכל מי שהאדם מוסר בידו את חירותו מבחירה הוא אלהים אחרים, יהא אשר יהא. כל כעס וקנאה של אלהים הם רק כלפי אלו המשעבדים את האדם, כלפי אנשים וחפצים משעבדים ומשועבדים בהם מכלה הקב"ה את חמתו. ורק נטילת חירותו של אדם מצדיקה מסירות נפש, יהרג ואל יעבור, וכל התורה כולה באה לממש את חירותו של האדם, חירות על הלוחות. וכל תורה אנושית וכל חוק ארצי לא ישוו בתורת ה', שהרי יסודם של הראשונים הוא בתיקון החברה, ואילו יסודה של התורה הוא בתיקון מעמדו של האדם מול האלקים. אין אלהים אחרים על פני אלהי  ישראל, אין חוק נשגב מחוקו ואין שפה ברורה משפתה הסודית של התורה. כל שפה אחרת, כל דובר אחר, כל חוק אנושי מבקש להגביל ולצמצם ולקחת ולשלוט. רק אלקים מעניק חירות.

 

אל תתפתה לחירות בקלות, רגליה יורדות אלי מוות. היא מושכת אל המקומות הנמוכים והקלים, אל השלילה ולא אל החיוב, היא פולטת יותר 'לא' מאשר 'כן', משקה מים ממותקים בהנאות של רגע. החירות הזו, המערבית, המופקרת, אינה אלא אלהים אחרים, אלהי מסכה. האדם אינו אלא המנוצח הצועד אחרי חירותו, מובס ומשופל בידי יצריו והתדמיות של החירות שבנה לעצמו. רק בצינוק הופכות החומות לחומות של תקווה, שם לומדים מהי חירות שאנו נידונים אליה, החירות ליצור ולפעול ולעשות ובעיקר לחשוב. זוהי תורה לשמה, משוחררת מסיבות, עסוקה רק בעצמה, משוחררת מקשרים וחשבונות של שכר ועונש, נשיאה בנטל או לימוד מעשי. וכל מעשיך יהיו לשם שמים, וכל מה שאינו לשם שמים הוא למען אלהים אחרים. גם ההלכה עשויה להיות למען אלהים אחרים, אלהי מסכות ותרבויות זרות, הלכה שנעשית סם מוות אם אין בה אמת, אם אינה מבקשת אלקים ודורשת חסד לאלפים לאוהבי ה' ולשומרי מצוותיו. ומי שאין בו חסד יחסר באהבה, וגם אהבת ה' לא תשכון בליבו. ומי שאין בו אהבת ה' מצוותיו יהיו עבודה זרה.

 

 

לא תנאף

 

נזכור ימות עולם בהם נמדדה הגבורה בכיבוש. איש דרכו לכבוש, לכבוש ארצות חדשות, לגלות יקומים, לרתום את הטבע לצרכיו, לסלול דרכים בהם לא דרך אדם לפניו, לחפור את מעמקי האדמה ולסקור את מעמקי הים. בני האדם מחפשים את האחר, במה שיש להם מאסו, ואנו בחיפוש מתמיד אחרי האחר, לכבוש אותו ולעשותו לשלנו. מים גנובים ימתקו, ואנו מבקשים לגנוב את מה שאחר, להרחיב את השליטה שלנו, להרחיב את הגוף שלנו, להשמין, להתעבות. וכל האחרוּת היא בגדר אישה זרה שאנו מבקשים לכבוש. תשיג, תכבוש, תתקדם, תשפר ותתקן, אבל אם לא תדע לאהוב את מה שהשגת, אם תמיד תרדוף אחרי האחר, לעולם לא תשיג אותו. רק אם תדע לוותר על השליטה באחר, רק אם תכבד את מה שהשגת ולא תבטל את קיומו כאחר, רק אז תחיה חיים של כיבוש אמיתי, כיבוש היצר לכבוש את האחר. ומה שהשגת, האישה שנשאת, ילדיך, תמיד ישארו בגדר האחר אותו אתה מבקש לגלות. מי שכבש את אשתו וילדיו, יבקש לו אישה אחרת לכבוש וילדים זרים ללדת, ילדי נכרים ואישה מנאפת. לא תנאף, אל תבקש לבטל את האחרות, כבד את רכושו ונפשו ואישיותו ואשתו של האחר, ותן מקום לאחרות שבך, אל תבטל אותה.

 

ואם חשקה נפשך לבקש את ביטול החשק, להרחיק ממרחב החיים את האחר והאחרת כדי שלא לחשוק, כדי לבטל את היצר, ומעשה חכמים שהחזירו את היצר לא שכנעו אותך, למענך בא הטעם הפוסק, טפחא, תחת המילה לא. לא, תנאף! חלילה לנו מבטל את הכמיהה אל האחרת, להרחיקה כדי שלא נחשוק בה. מי שנלחם ביצר וכל עולמו מובדל בין האחר ובינו, סופו לבטל את האחר, לראות בעצמו מרכז העולם, לחשוק ולחמוס כדי לחסום את היצר שלעולם לא ישבע. הלכה שאינה יודעת לקרוא– 'לא, תנאף!' ותרבות שאינה יודעת לקרוא 'לא תנאף!' שתיהן יאבדו את יצרם ויוצרם, שתיהן יהיו עסוקות בביטול האחר, זו בדרך של העלמתו וזו בדרך של ניצולו וכיבושו.

 

 

לא תשא

 

אלקים הוא סיום כל השיחות, המילה האחרונה. היכן שאלקים נכנס מסתיימת הדעת האנושית, אין רגשות ואין מוסר, רק דעת עליון. ובכל המרחבים אלקים נמצא ובמקום שהוא נמצא אין מקום לאדם, ונמצא האדם בטל. אלא שכדי לתת לוחות לאדם, חייבה ההשגחה העליונה להשאיר לאדם מקום אחיזה. אם אלקים יאחז את הלוחות כיצד נאחז אנו בהם? ואלקים אוחז בשני טפחים עליונים, שני טפחים של מה שמעבר לבחירה ולדיון, שני טפחים של גורל וגנטיקה, שני טפחים של סיבות ותוצאות ששורשן בסיבה הראשונה. ומשה אוחז בשני טפחים תחתונים, שני טפחים אזרחיים ופוליטיים, שני טפחים של משפט המלך שאינו נובע מאחיזת האלקים, שני טפחים שנמסרו ביד האדם ולאל אין עניין בהם. ושני טפחים באמצע, הנתונים למאבק מתמיד בין השמים והארץ, שני טפחים של שיח ומחלוקת, שני טפחים בהם הקירות המטים לנפול בבית המדרש עומדים ביניהם, שני טפחים של גזרות ותקנות ופרשנות. ומי שנושא שם שמים ודורש 'דעת עליון' במקום בו אוחז משה בלוחות הוא נושא שם שמים לבטלה. אלקים לא מוחל על חילול השם הזה, המשתמש בשמו להצדיק פוליטיקה מושחתת ולפסוק הלכות במקום להשתמש בשכל ישר וסברא בהליכות עולם. ועולם הבא ניטל מאלו המבטיחים אותו בשם האל למאמיניהם העיוורים חסרי חוש הביקורת, מאלו הנושאים שם ה' לשווא, מאלו שאינם יודעים לומר 'לא בשמים היא'.  ולא זו בלבד, אלא אלו המתיימרים לדעת עליון, שאין סימני שאלה בעולמם, הדוחים כל מה שאינו בחוגם ומזלזלים בו, שנושאים שם ה' בפירורי חיים ובדעות קטנות, גם הם נושאים את שמו לשווא.

 

אלו המוכנים לקבל אחריות על עולמם ואחיזת ידיהם, ומקבלים באהבה והבנה את מקום אחיזת האלקים בחייהם, ונכונים למאמץ שבמחלוקת ובדיון ולתעוזה לקבל את חסד הצמצום האלקי, אלו ירשו ארץ. לו

חכמו ישכילו זאת יבינו כי אלקי אברהם נמצא בעולמם דווקא במקום של האחריות האישית והדיון והמחלוקת, ובמקום של הגורל שם דווקא אין מפגש עם הבורא. ואלקים שלנו הרי הוא אלקי אברהם.

 

 

לא תגנוב

 

אפשר לגנוב הכל, נפשות, ממון, דעת, זהות. כל מי שחווה גניבה בחייו יודע כי הגנב אינו נוטל ממך משהו, הוא נוטל אותך. תחושת הבגידה, החדירה אל רשות היחיד, מבטלת את הזכות לפרטיות. הגנב מבטל את היותי, והיותי קשור לרכושי ולזהותי באותה מידה. היו הוגים שראו ברכושנות ענין מגונה שיש להימלט ממנו או להילחם בו, פעם היו אלה המלכים והאצילים ששכנעו את ההמונים כי זכות הקניין שייכת לאלקים ולנציגיו, דהיינו הם, ופעם היו אלה הפועלים שדרשו לחיות חיי שיתוף ואחווה ללא רכוש. אלו ואלו בזזו ורמסו כל רכוש וקנין, ביטלו את הזהות ואת הגוף, ביטלו את האדם. אשרנו שאין חלקנו עמהם. כבר אלפי שנים אנו מאמינים כי הרכוש הפיסי והקניין הרוחני הם הבסיס לאנושיות, ומי שגונב משול כמי שנוטל את זיו האדם. הזכות להיות אחר, שונה, נבדל, היא הזכות לאנושיות, לבעלות, ומי שאינו יודע זאת גונב אלקים ואדם. איש כזה יכול להיות מנהיג, מורה או רב הדורש אחידות ואחדות דעים מתלמידיו ואינו מעודד גיבוש עצמיות ביקורתית ואחרות, או הורה שאינו מאפשר לילדיו להיות אחרים ממנו, בעלי קנין רוחני ופיסי.

 

אין ספק בליבי כי התשובה לשאלה ששואלים כולם מה יתרון העם היהודי משאר העמים היא כי ליהודים היה רכוש מיום שהיו לעם, וכולם נצטוו ע"י התורה לכבד את הזכות לרכוש. שנים ארוכות לפני שגילו זאת העמים, לנו נאמר לא לגנוב. ולאצילים, לכהנים, לא חולק רכוש והם היו למשרתי ציבור מורמים מעם, הנדרשים לחזר על הפתחים לקבל מתנות. כך ידענו לכבד את המרחב הפרטי, לא לבקש כי כולם יהיו כמונו, לכבד דתות אחרות וחילוקי דעות בעם.  מי שהיה בלי רכוש היה משול כמת, ורק הענווים ירשו ארץ ולא העניים, ומתוך כך בחרנו בחיים, ויכולים היינו לאסוף רכוש ואיתו חכמה והצלחה וברכה. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון, משום שסופו של העני ללסטם את הבריות. וכל תורה המבוססת על צדקה ומתת יד היא גזל הציבור, ופגיעה בתורה עצמה שדרשה שלא לגנוב. יתירה מזו, תורה שאין עימה מלאכה ומאמץ, כזו שלא נקנתה במחיר ובזכות, תהיה תורה מנוכרת מלומדיה.

 

 

זכור ושמור

 

'תנו לעשות, תנו לפעול' קראו מהפכנים שונים, ביקשו את החירות ליצור לאחר אלפי שנים בהם בני האדם נולדו לחופש ונכבלו מיד באזיקים. אלא שכמה מאות שנים עברו והזמנים המודרנים הביאו איתם שעבוד לעבודה ולעשיה, והאדם הפך להיות סך יצירתו, נמדד בתוצר שלו ומודד את עצמו על פי מעשיו. האושר הוחלף בעושר מתוך מחשבה שגויה כי תבוא הרווחה לאדם, אלא שתולדות האנושות הוכיחו כי האושר אינו סך הנכסים של האדם, אלא הסיפוק ממה שהוא והבטחון בקהילה ובמשפחה שלו. השבת מחזירה את האדם לעצמו, מכריחה אותו להתנתק מן הטכנולוגיה העילית המגדירה אותו בכל דור מחדש, אוסרת עליו קשרים מסחריים ומאפשרת לו להסתפק במה שיש לו, שזה בעיקר הוא עצמו. התחרות בטלה בשבת, אפילו העני לא יכול לקבל צדקה מבעל הבית, הכל מוכן מראש למי שטרח.

 

וברגע שהתבקשנו להיות עם עצמנו, בלי יכולת לברוח אל מרחבי העשיה, אנו נדרשים למצוא עונג, להיות מרוצים ממה שיש לנו, לא לבקש יותר, לא לדבר יותר, לא לחשוב יותר, לא להצטער שאי אפשר לכתוב את חידושי התורה שגילינו בשבת. להיות שמחים במשפחה שלנו, בשולחן שלנו, להתענג בתענוגים פשוטים. וכל מה שההלכה מבקשת הוא לרוקן את המרחב מחפצים, לתת מרחב אישי, לשחרר ממתחים ומחויבויות, לבנות משפחה שאינה תלויה בדבר, אלא במה שיש בה. לשם כך די בארבעה טפחים של רשות היחיד, וכל החומרות וכל הגזרות והתקנות באו לצמצם את המרחב הציבורי ולתת מקום לאישי ולקהילתי, לזמן חבורת אוהבים שיזכרו כי בשישה ימים נברא הכל ואין צורך ביותר, גם לא במלאכת בהמה או בעבד.

 

השבת הייתה יומו הראשון של האדם עלי אדמות, ושמירת השבת הייתה לעדות כי האדם מתדמה לבוראו ביום השבת ובימי החול, בשביתה ובעשיה. מה הוא שבת אף אתה תשבות, מה הוא נטע אף אתה תטע. השבת הזו היא חלק מימי הבריאה ולא מעבר להם, היא עולם הבא שבתוך עולם הזה, שביתה בעולם חסר, הפסקה בעולם של עשיה. ומי שחי כל ימיו בשבת ואין ימי חולין בחייו, לבוש לבן ושובת ממלאכה, הרי הוא כמי שאין שבת בחייו והוא לבוש בבגדי חאקי או בבגד ים ואין קדושה לו. שניהם רחוקים מן האלקים ואינם דומים לו כלל, שהרי אין קדושה ללא חולין, ולא חולין ללא קדושה. שבת היא מעין עולם הבא, כיון ששם אין תחרות יותר, ואשרי מי שבא לשם ותלמודו כבר בידו. כל עולם ההלכה צריך לבקש בשבת את העונג הזה, איך מתענגים על ה' ברוח ובגוף, וכל גבול ומיצר חייבים להוביל לשם, אחרת יהיו למועקה וצרה.

 

רק הנאמנות המוחלטת להלכה יכולה לפנות את המרחב ולקרוא לאני להתגלות. בשבת ההלכתית מתעסקים באין, במה שאסור וממה להימנע, אך לא עסוקים במה שיש לעשות. את זה משאירים ליהודי להחליט, לגלות לאן אני שייך ובמה אני חפץ. כשאנו משוחררים מקניות ומנסיעה לים, מתרבות אלקטרונית חיצונית, מעבודה ומדאגות ובעיקר מרעש, אפשר לחזור ולהתכנס פנימה.

 

 

לא תענה

 

כנות היא מצרך נדיר לא בגלל ריבוי השקרנים, אלא בגלל שבכל דיבור יש הצגה, רטוריקה המחפה על תוכן חסר. כמה מן הדיבורים שלנו הם עדות שקר על אירועים שלא היו, על הישגים שלא הושגו, שכנועים עצמיים המצדיקים חטאים ושגיאות. כמה מן הדיבורים שלנו פוליטיים, כאלה הרוצים להשיג מטרה אחת אך אומרים דבר אחר, כאלה הדורשים אמת באמצעות הסתרתה. אלא שעולם האמת הוא זה שאחרי החיים, והעולם הזה שלנו קיים רק בזכות היותו עלמא דשיקרא. מי שמעיד אמת בבית דין מביא את הדינים על העולם, וזה תפקידו של העד, ואם יעיד שקר יבואו הדינים אותם ביקש על ראשו. אולם בית הדין יעשה את הכל כדי למצוא סתירה בדבריו, יסוד של שקר כדי להפך את הדינים. עדי האמת היחידים הם הדוממים, השמים והארץ, ספר התורה וארון העדות. הם אינם יכולים לשקר משום שעצם קיומם מעיד על האמת. גם בני אדם הסבורים שכל דבריהם אמת הם כדוממים, שאינם מאפשרים חסדים וחיות. עדות שאי אתה יכול להזימה אינה עדות, ועובדה מדעית שאינה ניתנת להפרכה אינה עובדה מדעית. עדי שקר בעלמא דשיקרא הם עדים המאמינים שכל דבריהם אמת. אלקים עצמו שינה את האמת  מפני השלום, ואז השקר הפך לאמת הגדולה מן הריאליזם.

 

לענות עדות שקר פירושו לפסוק הלכה שקרית, כזו שאינה מחפשת עבודת אלקים אלא נוחות או כזו שמחפשת עבודת אלקים במצגות שווא של חומרות וקשיים. עדות אמת הלכתית היא זו המציגה את האפשרויות, שאינה בטוחה בדעתה, שיש בה מקום ליש אומרים ויש חולקים ונהגו כאן ונהגו שם. היא הלכה ותורה המציגות את מערכת השיקולים המלאה, הכוללת את יסוד הדינים ואת השיקולים החברתיים והתרבותיים, את החששות ממדרונות חלקלקים ואת התקווה לתיקון. עדות אמת בעולם התורה אינה הלכה נחרצת וסגורה, אלא דווקא מאפשרת ומזמינה דיון ומחלוקת.

 

 

 

כבד

 

צריך לכבד ולירא מן האב ומן האם, את אשת האב רצוי לכבד אף אם תאריך ימים לאחר פטירתו, מן האח הגדול ואף ייתכן כי מסבא וסבתא. צריך לכבדם כדי שימינו יהיו ארוכים, שנחיה כחלק משרשרת, לא מנותקים כפרק חולף בזמן. מי שמכבד את הוריו וילדיו, אחיו ואחיותיו, יוצא מגדר עצמו ומצטרף למצעד הבלתי פוסק של יהודים שומרי שבת, המעידים כי ה' אחד ושמו אחד ואין בלתו. משפחה היא אבן הבנין של החברה, דרכה לומדים להכיר את האחר ולהעבירו מנסתר לנוכח, אך לא להפכו לאני. במשפחה לומדים את טיבה של ערבות ומבוטחים בה ביטוח חיים וביטוח לאחר המוות. קשר הדם מעביר גם מסורת ומנהג ומקנה יציבות, ובאותה עת מאפשר מרד והתחדשות, באהבה שאינה מותנית כמעט.

 

אלא שמלבד מורא וכבוד אין חיוב בתורה לשמוע בקול ההורים. ההורים מחויבים ללמד את ילדיהם ולשנן בפניהם, אולם אם לא ישמעו לא נותר אלא לומר להם כי לא היו נגאלים ממצרים לו היו שם. ואפילו את בן סורר ומורה ביטלו חכמים כאילו לא היה ולא נברא, ברומזם כי האשם אינו בילד שאינו שומע בקול הוריו, אלא בהורים הדורשים ציות ודוחפים את הילד לזלול ולסבוא. אם ההורים מבקשים לקיים מצוות, חובת הילד לקיימן אינה בגלל הוריו שהרי 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין'? ואם מבקשים לעבור איסור הרי אין לשמוע בקולם מאותה סיבה. חובת החינוך היא חד כיוונית, ההורים משמשים סוכנים של הקב"ה כדי לחנך ולהעביר מסורת, אולם נדרשים להימנע מלאכוף זאת. כל מצווה שמתן שכרה בצידה, 'למען יאריכון ימיך', אין בי"ד של מטה מוזהרין עליה.

 

כמה קשה לקבל את התפקיד החינוכי מאת הקב"ה מבלי לקבל את תפקיד השוטר והשופט. אין זה אלא כי התורה השאירה מקום לילדים לבטא את עצמם, למרוד, לבקש אישיות משל עצמם, מול החינוך ההורי. רחמי אב על בניו ולא על הוריו, אך כבודם ומוראם מוטלים עליו. זו שרשרת הדורות, בה הבן מכבד את אביו אך חומל על ילדו. כך ממשיכה שרשרת הדורות לא במצעד בלתי פוסק של מעשים ואנשים דומים המקשיבים לדורות מעליהם, אלא לשרשרת דורות המחלקת בין הכבוד והמורא לבין ההמשכיות וההתקדמות. אביך יספר לך על הזמן בו הנחיל הקב"ה את העולם לגויי הארץ, בנך ישאלך מה נשתנה.

 

 

לא תחמד

 

מה מניע את העולם יותר מן החימוד? הרי לולא היינו חומדים את מה שאין לנו היה העולם עדיין בפראותו, ילדים היו מתים בלידתם, שחורים וילדים ונשים היו חיים בשעבודם, ישראל היו במצרים מקבלים את מצבם ולא מבקשים חירות. לו באמת היינו אומרים דיינו, גם את התורה לא היינו מקבלים. הבעיה כמובן אינה החימוד, אלא הרצון ליטול מהאחר את שלו. רצוי לרצות ולחשוק, גם באישה וברכוש, הרי שניהם, בנוסך לדירה נאה, מרחיבים דעתו של האדם, אך החשק לכל אשר לאחר לא נועד להעשיר ולרחיב את עולמו של החושק, אלא להצר את דרכיו של בעל הרכוש. התחרות העולמית מובילה את ההתקדמות האנושית ובלעדיה לא היינו מוצאים לחם מן האדמה, אלא שהחלש שאינו מוכן להגיר זיעה כדי לשבוע לחם, ופונה למלחמה בבעלי הרכוש. התורה מבטיחה רק הבטחות כלכליות, בלי עולם הבא, בלי סיפוק ובלי מימוש עצמי. שומר המצוות יראה יבולים טובים, יחיה בעושר ובעושר, ואילו את העוני צריך למגר. לפי ההלכה רק המגזר היצרני יכול לקבל שכר על מלאכתו, בעוד הרב, המורה, המוהל, ושאר נותני השירותים אינם רשאים ליהנות מתשלום. אפילו החיילים מקבלים את שכרם משלל המלחמה. אכן, זו הצהרת כוונות יותר מאשר מציאות ממשית, הרי חברה זקוקה לנותני שירותים ואין ברירה אלא לשלם את שכרם, אולם רק משום שהם נותני שירותים במישרין או בעקיפין למגזר היצרני.

 

תפיסת הרכוש חזקה כל כך עד שאסור אפילו לחמוד את רכוש האחר, והיא המסיימת את עשרת הדברים. רק בעלי הרכוש יהיו בני חורין לתכנן, להשפיע, ליצור ולכלכל. חברה דתית המבוססת על נותני שירותים, או על אלו החומדים ממון שאינו שלהם באיצטלה של לומדי תורה, היא חברה פסולה שתורתה כבר אינה חמדה. גם חברה העסוקה במבטים על חלונות ראווה, שרשות הרבים שלה מלאה בפיתויים מעורבבים של נשים ומכוניות וסיגריות ומפורסמים ועשירים וכולם עומדים למכירה כדי שכולם יחמדו היא חברה מסואבת.